סביב השולחן בחדר הישיבות ישבו להם ברוב חשיבות אלה המכונים "חברי קבינט הקורונה". כמובן, סביב אותו שולחן במרחק שני מטרים זה מזה, כיאה לאנשים שאמורים להוות דוגמא לפשוטי העם. המסכות עיטרו את פניהם חמורות הסבר ורק הקמטים העבים שנחרטו במצחיהם המיוזעים מעמל רב ועבודה קשה בלטו מבעד לפניהם.
תכונה קלה נרשמה כשראש הקבינט הגיע. הנוכחים זעו קצת במקומותיהם, אחדים אף הפליגו לכת שעזבו לרגע את הפלאפונים שלהם והרימו את מבטם.
ראש הקבינט כחכח בגרונו אך לפתע נפל מבט על השולחן הריק. ארשת פניו התקשחה לפתע והוא פנה לסגנו שישב מימינו. "היכן הכיבוד"? שאל. הרי הזמנו אותו לשעה 21:00 בדיוק, ואמרו שהכל יגיע חם וטרי הישר מין התנור". הסגן קפץ מהמקום והנהן בראשו. "כבר בודק את זה, אדוני".
הוא מיהר לצאת מן האולם, הרחק מעדשת המצלמה של אנשי התקשורת למיניהם, ובאנחת רווחה הסיר את המסכה. "טוב שיש תירוץ קצת לצאת החוצה לשאוף אויר." חלפה מחשבה בראשו.
הוא הרים טלפון לדני, האיש שאחראי באופן תדיר על הכיבוד של חברי הקבינט. הוא רכש לעצמו מוניטין רב בכיבוד המרשים והעשיר שהיה רוכש ממסעדות יוקרה נחשבות לחברי הקבינט המותשים. לאחר שעבר את ביקורת אנינות הטעם של כולם, הוחלט פה אחד להשאיר אותו בתור ספק קבוע.
"זה היה במן ישיבת ביניים כזאת", נזכר הסגן, "לאחר דיון ארוך שבמהלכו הוחלט להטיל סגר על העיר אלעד. אח, זה היה דיון ארוך וקשה", הוסיף להעלות זיכרונות. "היה ברור שצריך להטיל סגר כדי להראות לציבור שאנחנו עושים משהו. אך השאלה כמובן הייתה על איזו עיר. לא היה ספק לרגע שתהא זאת עיר חרדית, השאלה הייתה איזו. זה כבר היה תלוי בכמה פרמטרים חשובים, כמו מה תהיה ההתנגדות של ראש העיר, כמה כח יהיה לחברי מועצת העיר וכמובן אופי העיר, צריך שיהיו אנשים צייתנים שמקשיבים להנחיות ולא מעוררים בעיות. אנשים שלא יעוררו נגדם ח"ו את התקשורת. זה הדבר שמפחיד את החברים יותר מכל".
דני לא ענה לשיחה, אך באותו רגע ראה שני שליחים מיוזעים סוחבים ארגזים מהבילים. "הכיבוד הגיע", נשם לרווחה. אי אפשר להשאיר זמן רב את חברי הקבינט על בטן ריקה. זה רק מוביל לוויכוחים והאשמות, ואז המרוויחה העיקרית מכל הסיפור היא התקשורת.
הוא חזר לחדר הישיבות בדיוק בשביל לראות את חברי הקבינט מסירים את המסכות ומסתערים על האוכל, מבלי לשמור אפילו סנטימטר זה מזה.
"נו, מי אתה אומר הבאה בתור בסגר?" נדחף לו אחד מהחברים לידו, נוגס במרץ באגרול הסיני שבידיו.
"מהמר על בית שמש או אשדוד", השיב חבר נוסף שעמד בקרבת מקום. "הסושי הפעם מוצלח במיוחד" הוסיף באותה נשימה.
"סיירתי היום בעיר בני ברק", הוסיף עוד אחד לחבורה הלועסת. "את האמת התאכזבתי, כמעט ולא מצאתי פורע חוק אחד לרפואה".
"מה יהיה"? שאל בעל האגרול, כשהוא נוגס בשלישי במספר. "הם שומרים על הכללים יותר מידי טוב שם בערים החרדיות, זה יכול להוות לנו בעיה לא קטנה."
"אל תדאג", הרגיע בעל הצלחת הריקה של הסושי "זו לא בעיה, תמיד אפשר להיכנס לאיזה בית כנסת, לצלם מהזווית הנכונה ולומר שלא שומרים על הכללים".
הנוכחים הנהנו במרץ בפיות מלאים והסגן הרגיש שהוא נושם לרווחה. "אם ככה יש סיכוי ללכת להופעה הגדולה שתכנן ללכת עם רעייתו בשבוע הבא. אם היו מבטלים את אירועי התרבות ובכללם זה, הוא לא היה מעז לחזור הביתה.
כשהוא מעודד, פנה לארגן לעצמו צלחת עם כמה אגרולים וסושי נוטפי שמן, רק כדי לגלות שתכולת הכיבוד התרוקנה כליל וקולו מדושן העונג של היושב ראש נשמע ברקע: "חברים יקרים, נבחרי הציבור, עתה משסיימתם את הארוחה ואתם נינוחים ורגועים אפשר להתחיל בישיבה החשובה".
כולם חזרו למקומותיהם, מנגבים את שאריות המזון מהפה. רק התיישבו והתקשורת נכנסה שוב.
"ההצגה מתחילה" חלפה מחשבה בראשי כולם. כמה שעות של דיוני סרק וההחלטה נפלה: סגר על אשדוד וצמצום אירועים במקומות סגורים ובכללם בתי כנסיות.
"עבדנו קשה הפעם", סיכמו ביניהם יותר מאוחר עת זחלו בכבדות לעבר היציאה. "הפעם באמת עבדנו", סיכם עוד אחד בסיפוק, "היה לנו אומץ להטיל הגבלות לא רק על החרדים הצייתנים. כנראה זה בזכות הסושי של דני. הוא היה הפעם משהו מיוחד".
