לפני כחמש שנים בדיוק, הפכתי לאמא.
פגשתי אותו לראשונה, אחרי לידה לא קשה מדי, יחסית ללידה ראשונה. תינוק מתוק עם פלומת שיער לבנה, תינוק שבמשך תשעה חודשים לא הפסקתי לדבר אתו ולספר לו עד כמה אנחנו מצפים לו.
הוא נולד עם חינניות שמאפיינת אותו עד היום ומבט מבין בעיניים שאומר: "הקשבתי לך כל תשעת החודשים שם בבטן". חיבקתי אותו ולא יכולתי להאמין לגודל המתנה שקיבלתי.
ילד ראשון, התחלה חדשה. ילד שמשנה את הסטטוס בחיים מאישה לאמא. ילד שמביא את תואר הכבוד הזה שכל בת ואישה מאחלת לעצמה, וגם את גודל התפקיד והאחריות.
אמא זה לא רק התואר, זה כל המהות שמשתנה. רגשות שלא הכרת קודם צפים ועולים לך, אינסטינקטים שלא ידעת על קיומם מתגלים לפתע, היכולת לתת ולהכיל, לדאוג ולהתמסר ללא גבולות.
הרגשתי אז ילדה קטנה בעצמי, שצריכה את אמא שלה לידה, שתגיד לה מה לעשות ואיך לטפל בצעצוע החדש. כשהוא בכה בלילה הראשון אחרי החזרה מהבית חולים, באופן טבעי כמעט לקחתי אותו ומסרתי לה, כאילו שהיא המבוגר האחראי פה בסיפור.
אבל לא, ברגע אחד זה היכה בי: אני פה האחראית והמבוגרת שצריכה לדאוג, אני זאת שצריכה להרים, ללטף להחליף חיתול(!) ולהאכיל. ואז באותו שניה הפכתי מילדה קטנה לבוגרת, כובד האחראיות נחת עלי במלוא עוזו והרגשתי שמשהו בי משתנה.
הימים הראשונים לא היו קלים כלל. מלילות רצופי שינה עברתי ללילות כמעט נטולים, משעות פנויות לעצמי, עברתי לימים עמוסים ומלאים. רשימת הקניות השגרתית שינתה את פניה ומוצרים חדשים נוספו לרשימה. החיים השתנו לחלוטין.
אמנם כל ההתחלות קשות אבל את המתיקות שלהם אני זוכרת עד היום, את כל התום הבראשתי הזה, את ההתלהבות מהגודל הקטן. את הבגדים הראשונים אני שומרת עד היום למזכרת, עד כמה שדהויים וישנים הם יהיו אני לא מסוגלת לזרוק אותם.
ההתחלות חדשות וההתחדשות שבהם נותנים לנו כח לכל ההמשך כולו. שאני נזכרת בהתחלה הזאת, צפים לי דבר ראשון הרגשות הטובים, המשכרים, והם מעפילים על הקושי הבלבול והדאגה. יש כח מיוחד בהתחלות, והיום חמש שנים אחרי, אני מסתכלת על הילד (הגדול) ומנסה למצוא בו את התינוק הזערורי והקטן, ואני לא באמת מצליחה, אבל את ההתחדשות הזאת אני כן מצליחה לדלות ממעמקי זכרוני ומרגישה אותה ממלאת באנרגיה. שתמיד נצליח לשמר לעצמינו את הרגעים האלה, ושימשיכו ללוות אותנו הלאה.
