הבת שלי לא משתפת אותי במה בעובר עליה, ואני רואה שעובר עליה.
לפעמים היא מנגבת דמעה סוררת, לפעמים נראית כאילו עובר מעליה גל גדול של קושי. ואני עוד זוכרת איך היתה חוזרת מהגן ומיד רצה לספר לי את כל מאורעות היום. לאן זה נעלם? ומה אפשר לעשות? קשה לי כאמא לראות את זה. הייתי רוצה להיות שם בשבילה.
ברגעים כאלו אני עוצמת את עיני וחוזרת בדמיון לגיל הנעורים. לתחושות עמוקות. לרצון שלי לגבש זהות נפרדת, עצמאית, לתחושה שההורים לא תמיד מבינים אותי, ושאולי אם אספר להם הם ישפטו, יכעסו, יכאבו.
פותחת את עיני- ועכשיו עם הבנה גדולה יותר. אם אני רוצה שהבת שלי תשתף אותי אני צריכה להוכיח, פעם אחרי פעם שאני רוצה להקשיב ולא מיד להגיב מנקודת המבט שלי. הקשבה היא עם האוזניים, אבל לא רק- עם העיניים, עם הלב, עם הידיים שנחות ולא עוסקות בעוד דברים תוך כדי. היא במסרים בלתי מילוליים שמשדרים: אני פה בשביל להקשיב ולא בשביל שום דבר אחר (ואני חושבת על עצמי- כמה לא נוח לי לשתף אנשים שאני צופה מראש את תגובתם הביקורתית והמחנכת כשכל מה שרציתי הוא אמפתיה ועיניים מבינות)
אט אט המסר יחלחל ואם היא עדיין לא משתפת אני יכולה להזכיר מדי פעם- אני רואה שעוברים עליך דברים לא פשוטים, אני מרגישה אותך. אני פה בשביל כל מה שתצטרכי, גם אם זה רק להקשיב.
לעיתים נערות מספרות לי על רגעים בהם הם התחילו לספר, אבל התגובה היתה גלגול עיניים, אנחה כבדה, מבט שאומר- חכי חכי אני אספר לאבא… ומיד, כחילזון שהציץ מביתו ונבהל- הם מתקפלות חזרה לתוך עצמן.
בסייעתא דשמייא אחרי תפילות ועבודה פנימית שלנו הבנות קצת משתפות? נהדר! תני לעצמך טפיחה על השכם האמהי, מגיע לך.
אנחנו מקשיבות ושואלות- איך היית רוצה שאני אהיה פה בשבילך? את רוצה עצה? את רוצה לשמוע מה אני חושבת? את רוצה שנתייעץ יחד עם איש מקצוע? וניתן לה לבחור גם כאן בשביל להרגיש בוגרת ואחראית. זה לא מוריד מכוחי ועוצמתי כאם, זה מוסיף המון. היא הרי יודעת שיש לי מה לומר, היא מכירה אותי מרגע בו פקחה את עיניה לראשונה ולכן היא רק מעריכה את היכולת להתבונן בה ולתת לה מקום כבוגרת
שה' יצליח דרכנו להיות הכתף עליה מניחות הבנות את ראשן בשביל לנוח מהמסעות המורכבים שהן עוברות.
—
הכותבת היא מנחה קורס מנהיגות צעירות בכפר הנוער שירה חדשה בהנהלת אסתי רוזנפלד.
