רוחו הטהורה לא יכלה לסבול את הטומאה הזו שנשקפה מולו. יום ולילה ישב בבית המדרש ולמד בהתמדה עצומה, אך כאשר קם להביא ספר מארון הספרים, או להחיות את נפשו בכוס משקה חם לאחר שעות לימוד רבות – נתקלו עיניו בשיקוץ ונפשו נעגמה…
הוא למד בחברותא יומם ולילה עם מי שלימים נודע בכל תפוצות ישראל בגאונותו – הגה"ק רבי יהונתן אייבשיץ, רבה של פראג, שנודע גם בשנינותו ובאמרות הכנף המחכימות שלו, וביותר בטהרתו ובקדושתו ובעמל התורה שלו.
לחברותא הצעיר הפריעה עובדת קיומו של הצלם…
מול בית המדרש עמד בית תיפלתם של הנוצרים. הללו, ברצותם לפאר את בית התיפלה עמדו והתקינו שתי וערב אדיר ממדים עשוי מתכת נוצצת על הגג. כל אימת שנשא הצורב הצעיר את עיניו בבית המדרש לכיוון החלון – עמד מולו סמל הטומאה שנפשו של כל יהודי סולדת הימנו.
באחד הלילות החליט לעשות מעשה. הוא נטל קורנס וטיפס בחשאי בחצות הליל לגגו של בית התיפלה. באבחה ושתיים התרסק הצלם האדיר לקרקע בקול מחריש אוזניים והאברך החל לרדת במהירות.
לרוע מזלו עברה שם חבורת שיכורים שנזרקו מבית המרזח בשל השעה המאוחרת, הרעש שעוררה נפילת הצלם סקרן אותם, והיהודי החומק מן הגג נפל כפרי בשל לידיהם. שוטרי העיר הוזעקו, ולמחרת סערו הרוחות בעיר הקטנה על העזתו וחוצפתו של היהודי לחלל את הקדוש להם.
נקבע עבורו משפט לעוד חודש, משפט שנועד יותר להיות משפט ראווה, כיון שפסק הדין היה ידוע לכל: מוות בתלייה.
רעו וידידו הגה"ק רבי יהונתן אייבשיץ (יום פטירתו כא באלול), לא יכול לעצור ברוחו והחל מטכס עצה כיצד לחלץ את רעו ממאסר ולפדותו לחיים. התהלך במצח חרוש קמטים אנה ואנה, ולפתע גמלה בקרבו החלטה. הוא ניגש לתיבה אותה קיבל מחמיו כנדוניה, סכום העתיד להבטיח את פרנסתו כאשר ירצה לשלוח ידו במסחר, ופתחה: בתוכה נחו עשרת אלפים זהובים.
מכסה התיבה נסגר בנקישה עדינה והוא מיהר לחצר בית הכלא. מספר מטבעות החליפו ידיים ושומר הכלא לחש לרבי יהונתן את כתובת ביתו. בחצות הלילה הגיע רבי יהונתן בחשאי לביתו של שומר הכלא, ולאחר משא ומתן סיכמו ביניהם שהשומר יבריח בלילה הבא את האברך ממאסרו לחופשי, תמורת זאת ישקול רבי יהונתן לידו את כל כספי הנדוניה שלו!
וכך היה. בלילה הבא המתין מבריח גבולות מקצועי מחוץ לכותלי בית הכלא יחד עם רעייתו ומשפחתו של האברך האסיר, ולאחר שהשומר ביצע את הוצאתו לחופשי בשקט, והמטבעות החליפו ידיים, ברחו האברך ומשפחתו מחוץ לזרועות החוק.
לאחר שלושה ימים הגיע שומר הכלא לרבי יהונתן בבהלה אדירה. הוא תקע לידו את שקיק הזהובים הכבד ולחש: "עלו עלי! אני חייב לברוח שלא יהרגוני. אם לא אשוב תוך שלושה ימים הכסף שלך"… למחרת כבר פורסם בעיר שבעת בריחתו טבע שומר הכלא למוות בנהר הגועש מרוב שמיהר לחצות את מימיו.
רבי יהונתן פכר את ראשו בידיו מצער: הן הקדיש את כל הונו לפדיון שבויים. מדוע הוחזר לו הסכום ומעשיו אינם רצויים?!
גילו לו משמים שעקב כך שהיה עליו לשתף במצווה את כל יהודי העיר ולא 'לחטוף' אותה לעצמו – גלגלו שהסכום יוחזר אליו וכך ידע שאין לו לאדם לדאוג רק לעצמו. גם לא בדברים רוחניים…
