מריבות בין אחים זה לא צחוק. אל תתני למריבות להרוס להם את החיים.
לאחרונה אני נשאלת הרבה על יחסים בין אחים.
שהות מרוכזת של הורים וילדים בבית לפרקי זמן ארוכים מציפה דילמות רבות בנושא.
לעיתים קרובות הבדלים בין האחים מתחדדים והשוני ביניהם בולט יותר לעין האימהית.
פעמים רבות (אם כי לא בהכרח. יש גם דוגמאות הפוכות) ילד שתמיד הצליח ממשיך בדרכו למרות הקשיים שמאפיינים את התקופה וילד פחות חזק נהיה עוד יותר חלש.
מה אנחנו כאימהות יכולות לעשות?
האם ילדים שחיו תמיד בצל אחים ואחיות מוצלחים במיוחד, הופכים למבוגרים החיים בצל אחים ואחיות מוצלחים במיוחד?
מערכות יחסים עם אחים ואחיות עשויות להיות הארוכות ביותר לאורך חייו של אדם. מי מכיר אותנו טוב יותר מהאחים שאיתם חלקנו שנים ארוכות ביחד באותו בית ועם אותם הורים?
הרבה אנשים מעידים שהאחים שאיתם הם רבו הרבה בילדותם, הפכו לחבריהם הקרובים בבגרותם. אני חוששת שזה הפך למיתוס מזיק, כאשר חלק מההורים מאמינים שמריבות תכופות בין הילדים מהוות סימן לקשר קרוב בעתיד ולא עוזרים לילדיהם להתגבר על קשיים במערכת היחסים ביניהם.
זה בהחלט יכול לקרות שאחים שרבים הרבה בילדותם מפתחים קשרים חמים בהמשך חייהם, אבל לעיתים קרובות קונפליקטים בין אחים שמקורם בילדות הופכים לקונפליקטים קבועים לכל החיים.
לכל הורה כדאי ללמוד להבחין בין תחרותיות בריאה לבין יריבות בעייתית בין האחים או יחסים לא בריאים ביניהם. תחרותיות בריאה היא חלק נורמטיבי ובריא בחיי המשפחה. ילדים תמיד יריבו על כל מיני דברים: של מי התור לשחק במכונית, מי מקבל את העוגיה האחרונה ומי השבת יושב ליד אמא.
אבל לפעמים כבר מדובר ביריבות בעייתית או במערכת יחסים לא בריאה אשר משפיעות על מצבם הרגשי של הילדים.
אחת הדוגמאות למציאות כזאת היא גדילה בקרבת אח או אחות מוצלחים במיוחד.
אגב, אח "נוצץ" לא חייב באופן אוטומטי להוות גורם שמקשה על הילד שמתבלט פחות בכישורים/ אופי מיוחד/ יכולות מצוינות. אני חושבת שזה תלוי מאוד במבט שההורים מקנים לילד על המציאות שלו ויותר מכל ביכולת שלהם לקבל כל ילד כפי שהוא, ללא תלות בכישוריו ותכונות אופיו או הישגיו. ילד שגדל עם הידיעה שהוא יקר ואהוב על הוריו בדיוק כפי שהוא לא יסבול מהיותו "צל" של אחיו המוצלח. זה לא אומר שהוא לא ירגיש לפעמים שזה "לא הוגן" שאחיו התברך במתנות מיוחדות. זה טבעי שהילד גם ירצה להיות כמו אחיו. כיהודים מאמינים אנחנו יודעים שהכל נקבע משמים וכל אחד מקבל בדיוק מה שהוא צריך.
אבל לא מספיק רק לדעת את זה. צריך גם להרגיש שזה כך. וזה מתחיל בעמדת ההורים, אשר לא מפלים בין ילד לילד ומקבלים ומייקרים כל אחד כפי שהוא. זה לא אומר שהורים חייבים לקנות לילדיהם אותם דברים בדיוק, או להעניק להם אותן זכויות. ילדים לומדים להכיר בעובדה שיש הבדלים בגילאים ובתנאים של כל אחד מהאחים, לכן גם החובות והזכויות יכולות להשתנות.
מה קורה כאשר בכל זאת ילד גדל עם תחושה שהוא נחות לעומת אחיו המוצלח וכך הוא מתחיל את חייו הבוגרים? האם זה חייב להימשך? תחושת חוסר ערך בהשוואה לאח ה"נוצץ" עלולה ללוות אדם לאורך חייו, אם כי ממש לא חייב להיות כך.
בתור אנשים מבוגרים, הכרחי שנבין את סיפור ילדותינו ואת מערכות היחסים שלנו עם אחינו ונתבונן בהן במבט בוגר. חשוב שניתן לעצמינו רשות להרגיש את הרגשות הקשים שיכולים להתעורר בעקבות ההתבוננות הזאת ונכיר איפה הם מפעילים אותנו בחיינו היום.
אנחנו יכולים לחזק את עצמינו בידיעה שהדימוי העצמי שלנו לא צריך להיות תלוי בהישגיו של האח. שבתור אנשים מבוגרים אנחנו יכולים לבחור איפה להשקיע את המאמצים שלנו ללא קשר למה האח עושה או חושב. אולי נוכל לבחון איך ההתמודדות בילדותינו חישלה או תרמה לנו. אולי היא הפכה אותנו לאנשים רגישים יותר לזולת. לפעמים הפצעים של ילדותנו עדיין ממשיכים להשפיע עלינו באופן עוצמתי. במקרה כזה כדאי לפנות לקבלת טיפול מקצועי.
אני רוצה להוסיף כמה מילים על האחים הנוצצים. לא תמיד המקום הזה כל כך נפלא כפי שהוא נראה. לפעמים הלחץ שהילד חש בגלל הצורך להצליח בכל מצב או לרצות את הוריו גובה ממנו מחירים גבוהים. ילד כזה עלול כל חייו, גם בתור אדם בוגר, לרדוף אחרי הצלחה שאף פעם לא מביאה לו סיפוק או מנוחה. בנוסף, לפעמים הדחף להצליח בא על חשבון קשריו עם אחיו והוא מרגיש בודד ומחוץ למחנה של שאר האחים. לעיתים הוא נאלץ להתמודד עם קנאה של אחיו אשר מתקשים לפרגן לו על הצלחותיו.
בקצור, לא כל הנוצץ זהב הוא.
—
הכותבת היא ביבליותרפיסטית (M.A) מלווה הורים וילדים בהתמודדויות יומיומיות. (מחברת הספרים "מדריך לרגשות להורים ולילדים" ו"מדריך למוגנות להורים ולילדים").
