בשנת 2449 לבריאת העולם, נחגג יום השנה הראשון ליציאת מצרים בתאריך י"ד בניסן. בתאריך זה הקריבו קרבן פסח, כפי שציווה בורא עולם, רק אנשים הטהורים מטומאת מת, יכולים היו להקריב קרבן. ניגשו מספר אנשים מתוך קבוצה קטנה שהיו טמאי מת ואמרו למשה רבנו: "אנחנו טמאים לנפש אדם. למה נגרע לבתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל"?
הלך משה רבנו אל בורא עולם והביא בפניו את תלונתם של בני ישראל. חזר אליהם עם תשובה: בעוד 30 יום, בתאריך י"ד באייר, תוכלו לקבל הזדמנות שניה להקריב את קרבן הפסח.
אז מה עושים בפסח שני?
אין מדובר בתאריך סתמי. בימנו כאשר אין לנו בית מקדש, אין אפשרות להביא קרבן, אך היום הזה נחשב מיוחד. בפסח שני אין אומרים במהלך התפילות את קטעי 'תחנון' מכיוון שהוא נחשב ליום שמחה. שלא כבחג הפסח, אומנם מותר לאכול חמץ, אם כי רבים נוהגים לאכול מצה בו ביום.
אין דבר אבוד
מאז ניגשו אותם אנשים אל משה רבנו ודרשו את זכויותיהם ואף קיבלו, נוהגים לומר כי פסח שני מלמד אותנו שאין דבר אבד. גם מי שהיה טמא מת, גם מי שהגיע מדרך רחוקה ולא הספיק, אפילו בן אדם שיכול היה להקריב קרבן ולא עשה זאת ללא סיבה מספיק טובה – כולם כולם קיבלו את ההזדמנות השניה להקריב קרבן. דהיינו, לכל דבר יש תיקון.
אם נסתכל על עניין פסח שני ונקביל אותו לחיי היום יום שלנו. כמה פעמים נתקלנו בסיטואציות בהן יכולנו לוותר? אמרו לנו לא, דחו אותנו, לא אפשרו לנו משהו… האם אנחנו מקבלים את הלא ונעלמים? האם הורידו לנו את הביטחון העצמי אז אנחנו נסגרים בתוך עצמנו? אם צעקו עלינו, רבו אתנו, כעסו עלינו, האם ננסה להתקרב שוב?
גם בני ישראל יכלו לוותר. האינסטינקט הראשוני והמידי של בני אדם הוא לחשוב כי אין סיכוי. הרי קיבלו הוראה עם תאריך מאוד ספציפי. בפועל, חג הפסח כבר עבר. בואו נתקדם… אך לא, הם לא ויתרו. הם התעקשו ושאלו את משה: למה נגרע?
פעמים רבות אנחנו אפילו לא מבקשים הזדמנות שניה, מתוך מחשבה שאין סיכוי שיתנו לנו. צריך ללמוד כאן מידתו של הקדוש ברוך הוא, שהוא מבין אותנו ונותן לנו הזדמנות שניה. זה מלמד אותנו גם לבקש הזדמנות שניה וזה מלמד אותנו גם לאפשר לשני הזדמנות שניה. אם הקדוש ברוך הוא ברחמיו, מיד אפשר להם לעשות זאת, אנחנו, בני אדם, לא ניתן הזדמנות שניה?
שבע ייפול צדיק וקם. כל החיים נקום וניפול, ניפול ונקום. בורא עולם לא מבקש מאתנו לא ליפול כלל. הוא רק מבקש שתמיד נקום. הנה, בפסח שני לא רק טמאי המת והרחוקים בדרך קיבלו הזדמנות שניה. גם אנשים שפשוט מרצונם לא הקריבו קרבן – יכולים היו לתקן. המשמעות היא שגם אם באמת חטאנו, או באמת עשינו משהו שלא כשורה, גם אם אנחנו לא צודקים, תמיד יש הזדמנות לנסות לתקן. גם אם היו מקבלים תשובה שלילית, הם לא ויתרו על הניסיון לבקש.
המסר ברור והוא מאוד חזק. אם רק נשכיל לקחת אותו לחיים האמתיים ולהעז, לבקש, גם במידה ולא ייענו לנו. ולעולם לא לקחת כמובן מאליו דחיה. אם לא ננסה באותו מקום, ננסה שוב במקום אחר. העיקר להמשיך. וכאמור, גם לאפשר בעצמנו לאחרים – הזדמנות שניה.
