כהמשך לפרק הקודם, אני מביאה את דברי הרב דן טיומקין, מחבר הספר "בוסר המלאכים -ארגז כלים להורי המתבגר":
הגאון הרב אשר וייס שליט"א דיבר בכנס מיוחד על חינוך (בחודש ניסן תשע"ד), ואמר בזה הלשון:
כנגד ארבעה בנים דיברה תורה. עלינו לדאוג שכל הבנים ידעו לקבל עול מלכות שמים, לא רק הבן החכם – גם התם, גם זה שאינו יודע לשאול, 'את פתח לו', ואפילו לבן הרשע. גם לו שָמוּר מקום ליד שולחן ליל-הסדר, ועלינו לעשות ככל אשר בידינו, שגם הוא יהיה חלק מאיתנו. ברוך השם, זכינו להקים בדור הזה לגיונות לגיונות של למדנים מופלגים, אברכים גדולים בתורה. לעומת זאת, צריך להודות, הרבה בנים לא נמצאים שם. האם גם איתם אנחנו יוצאים ידי חובה? גם כלפיהם יש לנו אחריות! ודאי גם עליהם צריך לתת את הדעת!
לדאבון לב, כאשר זה קצת מאוחר, כאשר יש אלימות, כאשר הם מטרידים את הקהילה, רק אז שמים אליהם לב. צריך לשים לב לפני שזה מגיע לשם. כאשר הם מתקשים בישיבות, כאשר ברור שהם לא מקבלים מה שהם צריכים. לא כל הילדים שלנו יכולים להיות למדנים. לא כל ילד בישראל קיבל מהקב"ה את הכשרון להשתעשע בַּדַקוּת הלמדנית, כמקובל בישיבות, לצמוח להיות בעצמם למדנים ומרביצי תורה.
צריך לדאוג להם לקשר אישי. לי אישית זכור רֶבֶּ'ה אחד, מחנך דגול. הוא הציב אותי על דרך המלך. כל כך אהבתי אותו, לא רציתי לאכזב אותו. אני סבור שזה האמצעי היעיל ביותר כיום. וזה גם האתגר החינוכי הגדול הרובץ לפתחנו. לדאוג לאלה שאינם מוצאים את מקומם בישיבות הרגילות. לתת אלטרנטיבה לנערים לפני שהם נפלטים לרחוב. צריך לדאוג להם. זאת עבודת קֹדֶשׁ! זו צומת שמחייבת אותנו, כמחנכים, לקשור את הנערים האלה בעבותות אהבה, וזה הכלי החזק ביותר, אולי היחיד שיש לנו, עם הנערים האלה, להראות להם שגם הם חלק מהקהילה, כי בבית המדרש שלנו צריך שיהיה מקום לא רק ללמדנים, אלא לכולם! עכ"ל הגאון הרב וייס.
יש היום יותר ויותר מקומות עם הכלה וייחודיות: מקומות עם יותר טיולים וחוויות, מגרש ספורט, סוסים ופינת חי, או יותר אנשי צוות. צריך להתאים את כוחות הנפש של הילד למקום הלימוד, כדי שבהדרגה הוא יוכל להגיע למקום שישאף וירצה להתקדם תמיד עוד. אם לא מכירים מקומות כאלו, כדאי להתייעץ עם אנשי מקצוע, אובייקטיביים ובעלי ניסיון, שמכירים את השטח ויכולים לסייע בבחירת המקום המתאים.
מורים מקצועיים מסדרים באופן שיטתי רשימת תלמידים, כדי לוודא שאף תלמיד לא יקופח, שכל אחד יצטיין במשהו, באופן מופגן וניכר, ואחר כך יעשו מזה סיפור גדול, בפני הכתה, בפני ההורים וגם בפני המנהל. בכך הם מונעים תופעה נוראה שמצויה מאד לצערנו, של 'קיפוח הצלחות כרוני', תופעה שלא מעט תלמידים סובלים ממנה (ואחר כך מתפלאים למה הילד חסר מוטיבציה ומתעניין רק בדברים אחרים). באמת, שזהו המתכון להצלחה בחינוך: להקיף את הנערים בעבותות של אהבה, גם כשהם אתנו בבית וגם במקום לימודיהם, שיחוו חוויות הצלחה. מערבבים את שני התנאים האלו על אש קטנה, עם הרבה סבלנות והמון תפילות, וזה המתכון המנצח. אלא שכדי להצליח לעמוד בתנאים האלו, צריך לברר ולמצוא את המקום המתאים, שיקדם אותם במאור פנים ובאהבה, על פי כוחותיהם.
כיצד הורים לנוער מתמודד יכולים לחזק את עצמם?
הנטייה הטבעית במקרה כזה היא לחפש אשמים. האבא מאשים את האמא, האמא את האבא, שניהם את בית הספר או איזה מורה מסוים. בית הספר מאשים את הסבא והסבתא, שמאשימים את המגזר, החסידות, ועוד. רשימת האשמים מתרחבת באנשים, בהשקפות, ברבנים, במקומות מגורים, בכל מה שרק אפשר. כל אחד בטוח שהם הסיבה לצרה, ואם רק לא היינו עושים ככה וככה – אז הכל היה בסדר והילד היה עכשיו בישיבה, הילדה היתה בבית-יעקב. אני חושב שזו טעות גדולה. ייתכן וכל האנשים אמנם עשו טעויות, וגם אנחנו עשינו טעויות בעצמנו, אבל בדרך כלל לא מתוך כוונה רעה וזו תמימות לתלות בזה את כל האשמה. ברוב המקרים – כולם טעו. זו תופעה מדי רחבה בשביל לתלות אותה באשם מסוים.
תמיד נכון למעט בביקורת על הציבור שאנחנו חיים בתוכו, גלויה או סמויה, וזו עצה נפלאה לטרום-נשירה ולאחים הקטנים בבית. אבל לעניין התמודדות עם הנערים האלה בעצמם, צריך להוציא את ההלקאה העצמית וחיפוש האשמים מהלקסיקון לגמרי. התופעה מצויה בכל המגזרים, בכל הערים, בכל המקומות. מגמת ההתרחבות של התופעה מוכיחה שיש פה מהלך, מהלך של דור, מהלך שמחייב התבוננות, מהלך שמחייב להבין שהתדר של חיפוש אשמים לא מסייע בכלום, להיפך, הוא רק מערער ומחריב כל אפשרות לפתרון. אז העצה הראשונה והבסיסית היא להחליף תדר, להפסיק עם חיפוש האשמים הזה.
ניתן לשלוח תגובות למחברת הסדרה: [email protected]
