"אין יותר קבוע מזמני", אומרת הקלישאה המוכרת והנודעת, בבואה לשרטט קווים לדמותם של האנשים המוכרים לנו היטב משגרת חיינו, שצעדיהם ניתנים לחיזוי מראש על ידי הזולת. אך הם, ממשיכים לטמון את הראש בחול ולהתעקש כי הסביבה ממשיכה לטעות ולשגות לגביהם, בעוד מניעיהם נובעים מתוך מחשבה עמוקה ויישוב הדעת, וצעדיהם נעשים מתוך שיקול דעת נרחב ויסודי ביותר.
אלא שכעבור זמן לרוב לא רב, הנה מתחוור להוותם כי שוב פעם, האמא, החבר לעבודה, האחות, הסבתא, השכן או החבר צדקו – כאשר בתוך זמן קצר השגרה חוזרת לתפוס את מקומה וההתלהבות הראשונית התפוגגה ונעלמה לה כלעומת שבאה.
את הפרק השני במסכת סוכה פותחת המשנה בפסקת ההלכה הבאה: "כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי" (סוכה ב', ט).
מסתבר כי ברחבי העולם יש מי שביקשו לאמץ לעצמם את משמעות הארעיות כאורח חיים לכשעצמו. אמנם ללא סכך וללא 'דיקטים' המרכיבים את קירות המבנה, אלא פשוט מאוד – בית נייד על גלגלים כפי שנהוג לומר.
מי שבוחרים לעצמם לחיות את חייהם שלא בבית מגורים נורמטיבי המוצק על גבי הקרקע, עם חיבורי חשמל ומים נאותים, הם לאו דווקא בעלי שיער מגודל המעטרים את גופם עם עגיל באוזן או נזם באף, כשהם עטויי סחבות וחלוקי בלאיי המכסים את גופם – אלא דווקא פנסיונרים מכל העולם שצברו בחייהם כמה לירות ויש להם חלום לראות את ציר העולם לאורך התקופה.
מדובר בדרך כלל בפרקי זמן תחומים ומוגדרים מראש, הנבחרים במסגרת ציר זמן מותאם מבחינה אקלימית במדינות המתוכננות להיכנס למסלול. לרוב מדובר במסע בן שנה פלוס, או פרקי זמן קצרים יותר של חצי שנה.
לקראת המסע שוכרים אותם פנסיונרים בדרך כלל 'אוטובית', חלקם מחזיקים נכס שכזה בחניה הפרטית שלהם, והם יוצאים "לאכול את כל אירופה".
מסלולי נוודי ה'אוטובית' מגוונים להפליא. המסע יכול להתחיל באחת מהארצות הקלאסיות במזרח אירופה ולנוע עד לספרד, צרפת, איטליה, אוסטריה, גרמניה, שוויץ, לונדון, הולנד, דנמרק, שוודיה, נורבגיה ופינלנד. בנקודה זו בגלובוס, המסלול יכול להתפצל, כאשר יש מי שבוחרים לשבור לעבר הים הבלטי ומגיעים גם לרוסיה.
תופעת ה'אוטובית' נפוצה בכמה וכמה קבוצות באוכלוסייה. הקבוצה הראשונה, מתאפיינת לרוב באנשים שבוער בתוכם החיידק לטייל ולבקר בכל העולם, והם מוכנים לשלם על כך כל מחיר שנדרש.
אם ישנה קבוצת גיל ספציפית שאצלה נפוצה ביתר שאת הלהיטות ל'שיגעון' הזה, זהו ללא ספק גיל הזהב. כך למשל, תוכלו למצוא לא פעם פנסיונרים עשירים מארצות הברית או בריטניה, בחנייה לילית עם ביתם שעל גלגלים.
אם יצא לכם לבקר פעם באחת ממדינות אירופה, בשוויץ לדוגמה, די סביר להניח שבשעה שטיילתם להנאתכם ברחוב נתקלתם במחזה הסוריאליסטי הדי-נפוץ יש לומר, ללכת ברחוב ולצפות בזוג קשישים שבקושי מזיזים את עצמם, כשהם נוהגים להם בנחת על 'אוטובית' ואתם נתקעים מאחוריהם בפקק עד שהם זזים.
לעומתם, קיימת קבוצה נוספת באוכלוסייה שמתגוררת על גלגלים. אלה דווקא צעירים הרפתקנים שמבקשים להשקיע בדרך מקורית בטיול הגדול של אחרי הצבא, או סתם "לסגור חגים" או חופשה בדרך מקורית, באמצעות יציאה למסע חובק עולם שכזה.
כמובן שבמהלך טיול מאורגן לאמצע שום מקום סביר להניח שנפגוש גם דמויות נזרקות והיפיות, שאיכשהו איתרו 'אוטובית' ויצאו לדרך לא דרך.
בישראל יהיו אלו בעיקר אוכלוסיית הצעירים, שכאמור, שמבקשים להתחיל פרק חדש בחייהם בדרך מקורית שתותיר את חותמה כמזכרת לנצח.
יצאנו לדרך?
התופעה פחות נפוצה במגזר החרדי, מאחר ולמשפחה החרדית קשה יותר ליטול על עצמה אתגרים של 'אוטובית'. שכן הדבר מגלם בתוכו לוגיסטיקה נרחבת של אוכל כשר, שבניגוד ל'עמך', אמצעים אלה אינם ניתנים לרכישה על אם הדרך או על סיפונם של המדינות הכלולות במסלול המסע.
עם זאת, בשנים האחרונות החלה לחדור התופעה גם למגזר החרדי. בישראל ניתן למצוא כיום משפחות חרדיות אשר בבעלותם 'אוטובית', או שהם מהינים לשכור רכב טיולים שכזה לטווח זמן מוגדר של שבוע עד שבועיים. לא בכל מדינה ניתן לרכוש אוכל כשר, אז ממילא נדרשת היערכות יסודית יותר ולעיתים אף מורכבות יתר.
"אם אתה נוטל אתך יותר מזון, אז על האוטובית להיות עם תא מטען רחב יותר ומקרר גדול יותר, וכאן נכנסים לשאלת הכדאיות, שכן לרוב אוטובית לא בנוי לאחסנה. הוא יותר בנוי לשינה ולאחסון מוגבל", אומר ל'בחזית' גורם בענף.
"ועדיין, בניגוד לנהוג באירופה, שם המעבר בין המדינות חופשי ובטוח, לישראלים בתכל'ס אין כל כך בשביל מה להחזיק ברשותם אוטובית. לאיזה מדינה תצא אתו, למצרים? ירדן? לבנון?, השלום האפרורי בין המדינות מעולם לא הוכיח את עצמו", הוא מוסיף.
באופן כללי, על אף שבישראל יציאה לאילת איננה מצדיקה אחזקת אוטובית, מתברר כי בשנים האחרונות החלו גם הישראלים לרכוש עוד ועוד את הרכב המיוצר לרוב בחו"ל, והדבר הפך לטרנדי גם במחוזותינו.
"ישראלים, בעלי הון, רוכשים אוטובית וזה הפך לחלק מפורטפוליו הנכסים שכל מי שמחשיב את עצמו כבעל הון מעוניין להחזיק בו – הסדר הוא: אוטובית, אחר כך יאכטה ואחר כך מטוס פרטי", משרטט ל'בחזית' גורם בענף את הקווים לדמותו של הישראלי הממוצע והנהנתן במאה ה-21.
ככל שזה יישמע מוזר, גם בקרב אוכלוסיית ה'נחנחים' או קבוצות 'אנשי מדבר', מסתבר שיש כאלה שהצליחו במשך השנים לצבור כמה לירות בצד, שכן אחרת אין כל הסבר הגיוני ומניח את הדעת כיצד באמצע שום מקום, בלב המדבר אנו נחשפים ל'אוטובית' נטוע על מקומו, ככל הנראה באמצע הפסקת התרעננות. במדבר, בניגוד למקום מיושב באנשים, אין בנמצא בית מלון או פינה פסטורלית שניתן להעביר בה את הלילה.
המקום הנפוץ ביותר בישראל בו מסתובבים רכבי בית למכביר, הוא בצפון, במבואות ציון הרשב"י, ובשנים האחרונות הם הפכו לנפוצים יותר ויותר בסביבה. גם בחניוני הווילות היוקרתית שלחופי הרצליה ניתן להיתקל לא פעם באוטובית השייך לתושב בעל האמצעים. אם כי התופעה נפוצה בארץ הרבה פחות מאשר במדינות אירופה או ארצות הברית.
אחת הסיבות לחדירת התופעה לארצנו הקטנה שמוקפת במדינות אויב, נעוצה בעובדה שהכלכלה הישראלית פורחת בשנים האחרונות. הישראלים החלו להתעשר, ועל הדרך לרכוש לא מעט 'אוספים' שבעבר נראו כמוזרים בעיני כל. החל מרכבי אספנות ויוקרה ועד לבתים על גלגלים.
התהליך שעבר על הישראלים בשנים האחרונות, בכל הנוגע לדברים שהם יכולים להרשות לעצמם, כולל בין היתר גם את הדבר הזה – שהפך למשהו נגיש וזמין לכיס. משק כנפי השלום שהחל לנשוב בחוזקה באזורינו מביא עמו גם תקווה רעננה בקרב הישראלים, כי הנה אוטוטו נוכל לצאת עם האוטובית שלנו לנגב חומוס בלבנון או בירדן, כאשר השלום הגלובלי ישפיע גם על הלך הרוח ברחוב הירדני או המצרי.
"זה כבר מתחיל להיתפס אצל אנשים כמשהו שבמוקדם או במאוחר יצבור תאוצה, אז למה להמתין שנתיים שהמחירים ינסקו והדבר יהפוך למורכב יותר עד בלתי אפשרי להשגה מבחינת עלות?", אומר ל'בחזית' יעקב לוי, אברך שיוצא לא פעם ל'מקומות הקדושים' עם ביתו הנייד.
לדברי לוי, "חלומות השלום טומנים בחובם הזדמנויות לאין שיעור. רק נדמיין לעצמנו כי אילו ישראל הייתה חיה בשלווה ובהרמוניה עם שכנותיה, מה שהפך בשבועות האחרונים מחלום רחוק לחלום שתיאורטית נראה יותר מתמיד כבר הגשמה, הרי שבאופן תיאורטי יכולנו כאן בישראל לעלות על אוטובית, להצפין לכיוון סוריה, משם להיכנס לטורקיה ולהגיע לאירופה ברכב הפרטי או השכור שלנו".
תיאורטית, אם מחר בבוקר הייתה ישראל חותמת על הסכמי שלום עם שכנותיה והמדינות שסביבה והגבולות היו פתוחים, היינו רואים את זה פי 100.
כך שעד שהדבר עדיין בגדר החלומות והנבואות הנבובות, סביר להניח שהענף כולו ימשיך להיות נחלתם של אנשים עשירים, או בעלי אמצעים אחרים.
"כיום בישראל, נתפס הרעיון יותר כעסק של חובבנים ויש גם אנשים שמלכתחילה אין להם בית, והם בוחרים לגור במוצהר ובמודע בבית עראי ומתנייד שכזה", מסביר לוי.
אם תבחרו לצאת להרפתקה הזו, בתקווה שזה יחסוך לכם את תשלומי המים והמיסים, זה יעלה לכם בין רבע מיליון שקל ל-200 אלף. ביד שניה אמנם תמצאו דגמים זולים יותר, אך המכנה המשותף לכל הבתים הניידים הוא ירידת ערך – בשונה מ'דירת קבע' שערכה רק משביח ועולה מיום ליום.
השכן של ר' מיילך
למרות המורכבות שבנסיעה במדינות זרות עם אוטובית, בהיעדר אוכל כשר נגיש בכל מקום, ישנם אזורים בהם תיתקלו דווקא בחרדים המתגוררים בבתים ניידים למכביר.
כך למשל, היה במשך שנים טרנד של נסיעות גדולות לליזענסק או ללעלוב באוטובית, כאשר המתפללים עצרו "להתגורר" למשך מספר שבועות בסמוך לציון הקדוש.
בעוד בעבר הרחוק התמלאה העיירה לעלוב בז' שבט בסוסים וכרכרות של חסידים שהגיעו לרגל הילולת הרבי הקדוש, בשנים האחרונות המחזות חזרו על עצמם, אך הפעם החליפו הבתים הניידים את הכרכרות והנהגים החליפו את בעלי העגלות.
בכל פעם שהדירות בעיירה היו אוזלות, האלטרנטיבה הייתה שהייה באוטובית.
עם זאת, בכל הנוגע לנוחות האוטובית לא באמת מספק מענה רצוי. הקבינות אינן בהכרח מרווחות, ועל מנת לנהוג על אוטובית מרווח נדרש רישיון נהיגה על משאית, מה שפחות נפוץ במגזר החרדי.
"ברכב קטן שרישיון נהיגה רגיל כן תקף בו, הכל קטן יותר, מחדרי השינה והמטבח ועד השירותים. לא אידיאלי", מסביר לוי ל'בחזית'.
הטנקים של הרבי
בשנים עברו, היו 'קרקסים' ניידים ממקום למקום, באמצעות האוטובית. כיום הדבר כבר איננו נפוץ. אך לא פעם ניתן להיתקל באחד מהצמתים ב"טנק" של חב"ד, שהוא למעשה אוטובית, רק בגירסה היהודית. משמעות נוספת לצמד המילים "יהדות מהלכת". ד' מינים שהרבי מחב"ד הורה להשתמש בכלי הזה ובאמצעותו להפצת יהדות.
"בשנת תשל"ז היה זה הרבי מליובאוויטש אשר הורה לי להתגייס במסגרת הפעילות הציבורית של 'יד לאחים' למען הצלת נשמות יהודיות טועות", מספר ל'בחזית' הרב דוד נחשון, שהיה החלוץ בתחום ומנהל כיום חברה שעיסוקה תפעול ואחזקת טנקים של הרבי להפצת יהדות. "באחד הפעמים בהם זכיתי לשהות ביחידות, שאל אותי הרבי 'ומה עם חב"ד?', ואז החל להתגלגל הרעיון של הבאת מיזם הטנקים של חב"ד שעד אז היה נפוץ בארצות הברית בלבד, גם לישראל".
"הטנקים של חב"ד משמשים את תנועות הנוער 'צבאות השם' ואת המבצעים השונים של הפצת המעיינות והאידישקייט לכל יהודי באשר הוא", מסביר הרב נחשון ל'בחזית'. "מעבר לכך, יכולים הפעילים לצאת ל'מבצעים' בבוקר ולחזור לביתם רק בלילה או ביום שלמחרת, אם יוצאים למסע רחב יותר".
המפרט הטכני של "הטנקים של הרבי" כולל מטבח עם כיריים, שירותים וחדר המשמש כמשרד. "יש טנקים אשר ניתן גם להכשיר אותם לשימוש כבית כנסת לכל דבר, ואנחנו אף נדרשים לכך מעת לעת. תיאורטית, יכולת השהייה בטנקים היא לפרקי זמן ממושכים, אך כאן בישראל הפעילים פחות נדרשים לסיטואציה הזו. כאן בישראל המרחקים בין היעדים אינם כבארצות הברית", הוא מסביר.
"היו סיטואציות בהם הפעילים העבירו לילות ארוכים ומתוחים בטנק", נזכר ר' דוד. "זה התרחש לעיתים תכופות, בתקופות של המבצעים הצבאיים בלבנון ובעזה, עמוד ענן, מלחמת לבנון השנייה ומלחמות נוספות בעבר".
לדבריו, הנוכחות בשטחי האש התאפשרה הודות לאישורים מיוחדים להם זכו מהדרג הבכיר בצה"ל, "שהבין אף הוא כי נוכחות ה'טנקים' האולטימטיביים בשדה הקרב רק יסייע מורלית ללוחמים, ויעניק להם את מנות תחושת הביטחון הנדרשים בפתחו של יום לחימה נוסף בשטח ובמארבים, יניחו תפילין ויאמרו 'שמע ישראל' ופסוקים מועילים נוספים. באותם ימים, העבירו שלוחי הרבי בשטח ימים ארוכים בטנקים הללו".
הבאתם ארצה של רכבי האוטובית החב"דיים, שזכו עוד בחייו של הרבי לתואר "הטנקים המבצעיים", דורשת מהרב נחשון מבצע לוגיסטי לא פשוט. "אנחנו מקבלים בכל פעם מחדש אישור מיוחד לייבוא הרכבים מארצות הברית. האישורים מתקבלים בכפוף לסל דרישות ומחויבויות שאנו נוטלים על עצמנו כלפי הרשויות, ובהם איסור למכור את הרכב לצד שני ועוד כהנה וכהנה".
בצי הטנקים של הרב דוד נחשון 7 ניידות מבצעיות. "מאז תחילת ה'מבצעים' באמצעות הטנקים, רכשנו כ-18 ניידות שכמובן עם השנים מתחלפים לדגמים חדישים יותר", הוא מספר ל'בחזית'. "הטנקים האחרונים שרכשנו מתקדמים במובן הזה, שביכולתם להיפתח לצדדים ולהוסיף נפח נוסף לטנק. לעיתים יש לכך משמעות, לדוגמה כשמבקשים לגשת ולהתפלל".
את הנראות החריגה של הניידות מסביר הרב נחשון בכך ש"הנראות היא חלק מהעניין ומשיכת הלב של הצעירים ובני הנוער, הנמשכים למראה פחות שגרתי ומתעניינים בו". כך למשל, הוא מספר על פעילויות שמקיימים הטנקים לבני נוער בקיבוצים ובמושבים. "יש לכך משמעות. אנחנו יוצאים לשווקים ומציעים לאנשים להניח תפילין, ופשיטא שהנראות החיצונית מעוררת סקרנות לגבי 'הפנימיות' של הדבר. הענין ברור ומובן".
"אפתיע אותך", מוסיף הרב נחשון, "גם בימים אלה של הקורונה ידנו עמוסות עבודה. זאת, ללא קשר לעיתוי בו אנו נמצאים בחודש תשרי ובמיוחד ערב חג הסוכות, שידינו מלאות עבודה בזיכוי הרבים של ארבעת המינים ולפני כן עם תפילות יום הכיפורים".
"אני מתגורר ביישוב 'נוף הגליל' מזה למעלה משלושה עשורים. פעילותי הענפה מוכרת וידועה לכל וברוך השם אני זוכה לשיתוף פעולה מהסביבה ולסייעתא דשמיא מיוחדת. בחודשים האחרונים אנו זוכים לעבוד בשיתוף פעולה מיוחד במינו עם 'פיקוד העורף', כאשר באמצעות הניידות, אשר להם כלי קיבולת משמעותיים אנו משנעים מוצרי מזון עבור משפחות הנמצאות בבידוד ועוד כהנה וכהנה. העבודה שלנו מוכרת כחיונית גם בימים הרגישים הללו, בו נמצא כלל ישראל בהסגר ואנו משתדלים לעשות את המוטל עלינו על הצד היותר טוב", מסכם הרב נחשון.
דירת ארעי
למרות כל התיאורים המפורטים על תעשיית האוטובית ועל כך שהטרנד תופס דווקא בחו"ל, ובארה"ב בעיקר, מסתבר שגם בישראל ניתן לאתר זוגות נשואים שבחרו במודע לחיות את העתיד שלהם בינות לכבישים הסואנים, המדברים האפרוריים והשטחים המוריקים הניתנים לאיתור גם בישראל.
השורה התחתונה של 'תסמינים' אלו, הוא הקשר הרגשי והאמוציונלי לחיק הטבע. או לחילופין, שבירת שגרה בלתי שגרתית בעליל.
כולנו כבני אדם חווים מעת לעת מאוויים ורצונות בלתי שגרתיים, שהסביבה לא בהכרח אמורה לקבל אותם כברירה טבעית. אולם כל עוד זה לא בא על חשבון הזולת, זה 'יעבור' בהעלמת עין ובהתעלמות מופגנת.
כזו היא משפחת ברלב, לשעבר תושבי היישוב 'גבעת יערים' הסמוך לירושלים. "הקהילה החמה של שוכרי הדירות שחיינו בתוכה במושב הרגישה מאוד ארעית. אם מישהו מבעלי הבתים מכר נכס, אז ארבע משפחות פתאום נעלמו מהנוף. הכל הרגיש נורא זמני, וחיפשנו משהו יותר קבוע", תיארו בני הזוג בראיון למגזין אדריכלות בארץ של "בית ודיוור".
מדובר בזוג נורמטיבי לחלוטין. מבט חטוף ברחוב לא יסגיר מאומה על 'מאחורי הקלעים' של הדמויות הדומיננטיות והאינטליגנטיות המשדרות רוגע, שלווה וסביבה מחייכת. כביכול מהמיינסטרים.
אב המשפחה, אמוץ (36) הנו מדריך ומעביר תוכניות אקולוגיות לילדים בבתי ספר, אשתו אסנת (36) עובדת במעבדה בהדסה עין-כרם. לבני הזוג 2 ילדים, בן ובת, עלמא בת 4 ואמרי בן השנתיים.
ביום מן הימים החליטו השניים למכור את ביתם ביישוב הפסטורלי ולחפש את אותו בדרך אחרת, שונה מעט מהמקובל.
"הרגשנו שאנחנו חיים בבועה, אנחנו לא מכירים את כל צורות החיים ורצינו להכיר קהילות חדשות ושיטות מגורים שונות, ללמוד לעשות דברים חדשים ולפתוח את הראש", הם סיפרו למגזין האדריכלות.
לדבריהם, השינוי הדרמטי בניהול החיים לא בא מכורח כלכלי. "יכולנו להמשיך ולחיות בדירה שכורה, לעבוד ולחיות חיים שגרתיים, אבל רצינו להכיר דברים חדשים שימלאו את החיים שלנו", הם אמרו.
לאחר בדיקה ובירור מעמיקים, הם קיבלו החלטה אסטרטגית, גורלית לחייהם ופשוט סיימו את ההתחייבויות שלהם למקומות העבודה, מכרו את תכולת הבית שלהם ויצאו לדרך. דרך חדשה שהבחירה המודעת ליציאה אליה היא דרמטית, אך במעלה הדרך היא אמורה להקנות תחושת חיים מרעננת וססגונית למדי.
היציאה לדרך לא הייתה פשוטה, כפי שנדמה היה אולי מלכתחילה. ההורים לא ממש ששו על הרעיון ולא בדיוק שמחו לשמוע כי ילדיהם עומדים להפוך לנוודים מתוך בחירה מודעת. "בעוד החברים די פרגנו והעניקו לנו את ברכת הדרך, ההורים לקחו את זה אחרת, כך גם המשפחות. הם תמכו אבל זה היה קצת שונה. ההורים שלנו הם ילידי דור אחר, דור שיותר מעריך אורח חיים קבוע וסטנדרטי. בשבילם בית ועבודה שגרתית הם ההגשמה האמיתית של החיים. אנחנו חיפשנו משהו קצת מעבר. חשבנו שלחיות בבית רק בשביל למלא את החלל שלו זה לא מעניין, סיפר אז אמוץ.
היציאה לדרך החדשה החלה אמנם ברכב הפרטי, אך אחרי לא הרבה זמן 'העסק' השתדרג והמגורים עברו לקאר-וואן אירופאי שתוקן ושופץ במוסך ומני אז זכה להיקרות אוטובית.
מדובר בקרוואן המכיל מטבח, ארונות ושירותי קומפוסט. "בכל תחנה בה עצרנו פתחנו מחוץ לאוטו צילייה, פרשנו מחצלת, הנחנו שולחן וכסאות ונהננו מהנוף", סיפרה אסנת. "היינו מאוד מסודרים, ידענו מה הולכת להיות תוכנית המסע שלנו לחודשים הראשונים, לאן אנחנו נוסעים ומה אנחנו רוצים לעשות. אבל במהלך הדרך דברים השתנו – וזרמנו איתם".
כשהתבקשו לתאר מאורע לא כל כך שגרתי, כזה שתפס אותם בהפתעה במהלך המסע, שיתפה אסנת בסיפור הבא: "בערך חצי שנה מתחילת המסע, היינו אמורים להגיע למקום בערבה בו לאמוץ הייתה עבודה בבניית בית מבוץ, במקום הזה היינו מתוכננים להישאר במהלך הבנייה אבל אז הפרויקט נדחה והתוכניות השתנו לגמרי. החלטנו שאנחנו בשלים לצאת לדרך מהמקום בו שהינו, בלי תוכנית מוגדרת, ולתת לדרך להוביל. מפה לשם הגענו ליישוב שחרות (בנגב הדרומי סמוך לאילת ז"א) לביקור של אחר-צהריים, ויצא שנשארנו שם חודש וחצי".
"ניקינו במשך תקופה את כל החלל עם חומרי ניקוי חזקים מאוד כדי להוריד את כל הגריז ושאריות הלכלוך שנאספו עם השנים. את הכיסאות מכרנו לברזל, והשארנו רק את הספסל האחורי 'של המגניבים', וכן כסא זוגי וכסא יחיד למזכרת. את חלק מהעמודים השארנו, וכך, כל מי שנכנס היה לוחץ ואומר 'עצור!'"
ערן רוזנפלד
על שאלת השאלות "כיצד קיימת יכולת הישרדות לפרקי זמן כה ארוכים ומשמעותיים ללא עבודה מסודרת?", משיבה משפחת ברלב, כי "בנקודה הזאת הרבה טועים. אנחנו היינו הורים צעירים לשני ילדים, עבדנו קשה ולא חסכנו, כי חיינו באזור עם רמת מחייה גבוהה ויקרה. במסע עצמו צמצמנו באופן משמעותי את ההוצאות שלנו ולמדנו לחיות בצורה יותר גולמית וחסכונית. ברגע שאתה משלם שכר דירה, גן, פעוטון, וקונה המון דברים שאתה לא צריך – מדהים כמה כסף מתבזבז. הבנו פתאום שלפני המסע חיינו במין מעגל קסמים בו אנחנו כל הזמן עובדים בשביל לממן את צרכנות היתר שלנו. כשאתה יוצא לצורת חיים אחרת, אתה צריך פחות כסף כי אתה לא צריך לממן את כל הדברים האלה, והאמת שבקושי הוצאנו כסף".
לדברי אם המשפחה, הם הצליחו להתקיים מכל מני התנדבויות שעשו במסגרת מיזם בו בעלי משקים או חוות נרשמים ומזמינים מתנדבים לעזור להם לבנות את הבית או את הדיר, למשל. "ברגע שזה מספיק מעניין, והמחייה והמגורים מסופקים על ידי הבעלים, המתנדבים זורמים. כשפתחנו את העיניים לתחום הזה, גילינו הרבה מקומות מאוד מעניינים שבהם אפשר לעשות את זה, אפילו בארץ, וללמוד מהם הרבה", היא מספרת. "אז היו לנו אמנם הוצאות על דלק כדי לעבור ממקום למקום, אבל זה כלום לעומת אנשים שנוסעים כל יום שעה לעבודה, וגם זה היה לעיתים רחוקות כי במהלך ההתנדבות האוטו לא זז".
גם האב, אמוץ, סיפר על פרנסה בשפע בנגרות ובבניית יורטים. "בכל מקום בו חנינו מצאנו במה לעבוד. באחד המקומות הלכתי לנקות בתים, לראשונה בחיי, וזה היה מאוד כיף", סיפרה האם, אסנת. "עבדתי יחד עם בעלת הבית ויצא לי להכיר המון נשים מקסימות בדרך, כמו אישה שבדיוק ילדה והייתה צריכה עזרה, או אישה שבדיוק סיימה לשפץ את הבית. זה היה כמו לבוא לעזור לחברה ולקבל בסוף תשלום על כך, וגם לצאת בתחושה טובה. בנוסף, לימדתי יוגה ומכרתי פיות אנתרופוסופיות שאני יוצרת מצמר. אפילו יצא שהפיות נמכרו בלי להתכוון – חנינו כמה שבועות ליד מעיין קטן, וסתם בשביל הכיף תלינו פיות על הענפים מסביב. מטיילים שהיו בסביבה ראו אותן, ופשוט עצרו וקנו".
להפוך אוטובוס לבית מגורים
ערן ומאיה רוזנפלד מהמושב 'בן שמן' הסמוך ללוד, עוסקים מזה שנים באדריכלות ועיצוב תעשייתי. כזוג צעיר התגוררו השניים אצל ההורים, ומהר מאוד הבינו כי הם זקוקים לפינה שלהם. לאט לאט התגלגל לו הרעיון של להתגורר באוטובוס. "אמנם קרוואן עלה גם הוא במסגרת מרחב השיקולים שהעלינו על השולחן, אך מבחינה לוגיסטית, אישורים ומה שמסביב הכבידו עלינו והחלטנו ללכת על הקל והפשוט", הם משחזרים.
"ידענו שקראוון זה עניין מסובך מבחינת אישורים, ולכן אוטובוס נייד על גלגלים היה פתרון מושלם, כי אם הייתה צצה בעיה חוקית, תמיד היינו יכולים להזיז אותו. אז לקחנו את מעט הכסף שהיה לנו והחלטנו לעשות מזה פרויקט".
בני הזוג התחילו להתעניין באוטובוסים, בדקו מה יש בשוק, והגיעו למסקנה כי האוטובוסים של 'דן' הם הכי נוחים ופרקטיים מבחינת נוחות והרצפה השטוחה שלהם, לצורך מימוש החלום הגדול.
בחברת 'דן' הסכימו למכור להם אוטובוס אקורדיון במחיר מכירה לאספני ברזל. אחרי שבחרו את האוטובוס הכי שלם שמצאו, הם הזמינו גרר ו'ייבאו' אותו למושב. האוטובוס הנבחר היה אמנם בלי מנוע ובלי כסא נהג, אך כל השאר היה במקומו – הכיסאות, העמודים עם כפתור העצירה ועוד.
"ביום אחד הספקנו להוריד את כל הכיסאות ולגרד את כל המסטיקים המיובשים", הם משחזרים. "ניקינו במשך תקופה את כל החלל עם חומרי ניקוי חזקים מאוד כדי להוריד את כל הגריז ושאריות הלכלוך שנאספו עם השנים. את הכיסאות מכרנו לברזל, והשארנו רק את הספסל האחורי 'של המגניבים', וכן כסא זוגי וכסא יחיד למזכרת. את חלק מהעמודים השארנו, וכך, כל מי שנכנס היה לוחץ ואומר 'עצור!'".
בסיום הניקיון והכשרת המבנה העראי החדש, החלו השניים 'לתכנן' את חלוקת הפנים של 'המבנה'.
בדלת הקדמית באזור הנהג בנו סטודיו גדול, ובו מצד אחד שולחן רחב וארוך ומצד שני מדפים גדולים לכל החומרים והמודלים. מול הדלת המרכזית נבנה המטבח, ולידו הותקן מזגן של 5 כוח סוס. ליד המטבח, על הבמות של הגלגלים, הוקם הסלון ובו מזרנים שנחתכו לפי הגודל המדויק של החלל והמון כריות. האקורדיון של האוטובוס שימש כשטח הפרדה בין האזור הציבורי לפרטי, ואחריו מוקמו חדר השינה, שעבורו נבנו דק עץ וארון כוורת, וחדר האמבטיה, בו הורמו קירות גבס והותקנו קרמיקה, שירותים ומקלחון.
"חוץ מהנוף המקסים הנשקף מבעד לחלון האוטובוס, גילינו דברים ייחודיים נוספים השמורים בלעדית לאורח החיים המקורי שביקשנו לסגל לעצמנו", מספרים בני הזוג רוזנפלד. "גילינו באוטובוס כל מיני דברים ממש מגניבים, כמו מערכת הרמקולים המקוריים של האוטובוס, שהייתה תקינה לחלוטין וכך היינו יכולים לשמוע מוזיקה לאורך כל האוטובוס. פיצ'ר נוסף היה שלט היעד בקדמת האוטובוס – הייתה בו גלגלת שאפשר היה לשחק אתה ולבחור בין כמה יעדים. אנחנו כיוונו אותה על 'לחוף הרחצה' וכך זה נשאר".
אפשר לגחך כמה שרוצים, אך מסתבר כי מבחינת חיסכון לחיים מדובר ב'השקעה' סולידית שאם אינכם מתכוונים לנוח על זקרי הדפנה ולהמשיך לקום בכל בוקר לעבודה, אתם צפויים לגלות בסוף התהליך שנצברו לא מעט מזומנים בקופה הקטנה שלכם. "האוטובוס עצמו עלה לנו 12,000 שקלים, וההובלה שלו עוד 1,000 שקלים. הוצאות השיפוץ היו מינימליות, כי השתדלנו לעשות שימוש חוזר בדברים שמצאנו, וקנינו רק מה שנחוץ היה לקנות חדש. בסופו של דבר, כשמכרנו את האוטובוס לאחר 3 שנות מגורים בו, מכרנו אותו במחיר ההוצאה – כ-22,000 שקלים", משחזרים השניים את הרגע הגורלי וההיסטורי בחייהם המשותפים.
