מכתב לראש הממשלה שלי:
שלום בנימין, שמי יונת קפלן, אני אם חד הורית, חרדית, שמגדלת ארבעה ילדים, בירושלים.
אני רוצה לספר לך עם דמעות בעיניים מה זה אומר לנהל ילדים ועסק מהבית כבר חודשים ארוכים.
זה התחיל בלדאוג לכולם למחשוב, כי אף אחד פשוט לא עשה את זה.
זה אומר להזדקק לטכנאי מחשבים צמוד שיוודא שיש מה שצריך, ומייקרוסופט ופס רחב (של רימון שיגיעו בעוד שבועיים להתקין לי אינטרנט) שיחזיק שלשה ילדים. זה אומר להתרוצץ בין קבוצות וואצאפ של הכיתות והעבודה .
אתה יודע ביבי, זה לא זמן טוב לאבד לקוחות. וזה ממש איום על צווארנו הקורס.
וכשאני רוצה לשבת בערב לעבוד, כי בבוקר המחשב שלי בשימוש ללימודים, כבר אין בי כוח ומוח, והייאוש גדול ומכרסם בלב וביצירה.
אתה יודע מה זו הישרדות? זה להיות אמא שמתחננת לרגע של שקט לייצר שיחת טלפון או מסמך, להתמודד עם נפילות קווים, חרדות של ילדים שנעים בין לזרוק הכל בעצבים לבין השתלבות במערכת הזו שנקראת למידה מרחוק. מתח מוחשי
דע שאני מכנה את עצמי אמא טובה בשוטף. באמת. קשובה, מכילה, מרגישה ואפילו כיפית רוב הזמן, לצד הגבולות. ובתקופה האחרונה אני מרגישה שאני קמה עם 3% בטריה בבוקר. אחרי שהסוללה "הוטענה" כל הלילה. משהו במטענים כבר לא עובד. גם להם לא .
אני גמורה, וכמעט אין לי יכולת לספק להם את צרכיהם הטכניים, פיזיים רגשיים. המתח הורג אותנו ואין אופק לשאוף אליו.
דיס אינפורמציה והמון לינקים, קישורים, ילדים אבודים. בעבודה שלי אני על הקצה, יודעת שחייבת לתת עבודה כי למי יש פריווילגיה לקרוס כעת, אבל באמת שאני לא יכולה הכל. אז מנסה ולוקחת נשימה ומחזיקה את הראש מעל המים .
אני מבקשת ממך לייצר פעולת חירום שמשמעותה להחזיר את ההורים והילדים לתפקוד. אנו לא יכולים יותר באופן הזה, אנו נדרשים לגם וגם וגם. אי אפשר יותר. קחו את הילדים ללימודים השפויים שלהם, תנו לנו לחזור לפרנס, להביט להם בעיניים באהבה ולדעת שאנו יכולים להיות בשבילם, אבל בשביל זה אנו צריכים קודם להיות בשבילנו. המחיר הנפשי פה מעבר לפינה, ולזה אין מצברים לשעת חירום במשרד האוצר שלך .
אנחנו גמורים ושום דבר כבר לא יכול לכסות על זה.
עשה למענם אם לא למעננו.
—
יונת קפלן היא אשת יחסי ציבור ובעלת קבוצת הנשים הפופולרית ברשת 'עכשיו תורך'
