אומרים שנערה נכנסת לסמינר כשהיא עדיין ילדה – ויוצאת משם אישה.
נושא בחירת הסמינר לנערה, מתוך ההיצע הרבגוני, עולה שוב ושוב בכל תחילה של עונת הרישום. בואו נודה לתחרות הרישום הזאת ונאמר לעצמנו שהמרוויחים היותר גדולים ממנה, הם בעצם אנחנו. ככל תחרותיות שמשדרגת את המתחרים כולם, כך גם כאן ואנחנו מרוויחים בגדול.
ישנן מוסכמות שהן טובות ויפות, כמו – הסמינר שהוא הכי מבוקש, הרמה הלימודית היותר גבוהה, חברת הסטייל שהולכת או מקום שהוא חדש ושלא יודעים עליו הרבה, כי הוא פשוט לא הספיק לעשות כל כך הרבה. מוסכמות שכדאי לכל אמא חושבת, לבדוק אותן קצת יותר.
בכל לב של אמא, יש עדיין את נערת הסמינר הצעירה והלוחמת שזיכרונות הימים ההם לא משו ממנה, והזיכרונות ההם, לא תמיד רק טובים. ואולי, גם הבטחה שהבטיחה לעצמה ברגע של כעס צעיר – שאת הבת שלה היא לעולם לא…
היום, לאחר עיסוק בהרבה פניות של הורים ונערות של טרום סמינר, השתתפות עמם בהתלבטויות לגבי ההחלטה המשמעותית הזאת, כדאי ואפשר לפתוח את הנושא הזה – ולאו דווקא בגינה על הספסל הציבורי הלוהט. אפשר להגיע לתובנות נבונות ובוגרות יותר במקומות יותר מתאימים.
לדוגמה, לפעמים אנחנו נוטים לחשוב שהבת שלנו צריכה את הסמינר הכי פופולרי בעיר, הכי מדובר. עצם השיח על הסמינר ההוא, מרגיע אותנו ומייתר מאתנו את בדיקתו של המקום קצת יותר מבפנים. כולנו יודעים כמה מותג אינו ערובה למקום מצוין שייתן לבת את המענה אותו אתם מבקשים.
ספרה לי תלמידה אהובה, משנותיי הצעירות יותר, שהיום עוסקת בקבוצות דיון עם תלמידות מקשת הסמינרים היותר טובים. היא מצליחה מאד בה"ש לייצר שיח (ובמיוחד בעידן הקורונה) בריא ודינאמי עם קבוצות לא גדולות, של תלמידות. הן מדברות ביחד על הכל, בדיסקרטיות המתבקשת, והן מרגישות טוב עם עצמן ופחות מחפשות שוב ושוב. כשהן יוצאות לאחר שנה או יותר בקבוצה, הן מאמינות בעצמן, ביכולותיהן, ובדרכן.
כשתלמידתי הזאת נפגשה עם מחנכות של בנות אחת הקבוצות שלה, שאלה אותה אחת המורות שהיתה ידועה כאישיות נכבדת, סליחה, אבל איפה את למדת? היכן נבנית כך? היכן קיבלת את הכלים היפים הללו? וכשעניתי לה, כך אמרה לי, שלמדתי ב… היא וחברותיה כמעט נפלו. זה לא היה הסמינר הכי פופולרי שגאוותה של כל מנהלת לשלוח אליו כמה שיותר… זה היה סמינר טוב באמת. ובשבילי – הכי שיכול היה להיות.
"ולמה הלכת לשם? מעניין…", הן הפטירו.
במבט לאחור, היא סיפרה לי את שהיא ענתה להן: "אני לא הייתי היום מה שאני, אילולי הסמינר המקסים הזה שהלכתי אליו. ללא השיח הבריא שהיה לתלמידות עם צוות הסמינר, עם המורות וההנהלה, בלא הדרך המוצקה והאחראית שיש שם, כל זה לא היה קורה לי. הם הבינו למשוגות הנערות שלנו, יחד עם ההכוונה הנכונה. הם הצמיחו אותנו בעבודה שלעולם לא נגמרה, גם בעיניים של תלמידות. יכולתי לצמוח להיות כאחת מתוך עדר עייף המתנהל בעצלתיים… ובכל הפסקה או מפגש בין חברות – הייתי מצטרפת לשיחות 'הגינוי' הכל כך רווחות, ולגמרי לא לצמוח מהן".
"זה שההורים שלי לא נסחפו עם הזרם, זה מה שעשה אותי יותר מהכל – להיות…"
אז כדאי שתחשבו על זה בראש גדול: מי הוא קהל היעד שלהם, אתם או 'יחסנים' אחרים? האם בסמינר ההוא, תהיו 'משהו' או מספר נוסף בין כמה מאות? האם לבת שלכם יש סיכוי לקבל תפקידים נחשקים שיבנו אותה, או שיש שורת פרוטקציונריות ארוכה לפניה, ובהחלט ולאו דווקא, מוכשרות יותר?
מה עשה המקום הזה בתקופת 'הקורונה'? ואיך הוא תפקד? זה חשוב ונותן אינדיקציה די עדכנית על היכולות והביצועים.
אינני חושבת שצריך לבוא עם 'רשימת קניות' כשבאים למפגש שנקבע, אבל כן לנסות להגיע למידע שבסופו של יום תמצאו את עצמכם בסמינר שבאמת יכול, ויש לו הכלים המשובחים לבנות את הבת לתפארת!
אז, אנא, אל תוותרו על השיקולים האלו מתוך מחשבה שאתם תעשו את העבודה, והסמינר – עם כל הכבוד,
הוא רק סמינר…
