כמה מוזר לקום משבעה. אחרי שבוע עמוס במנחמים, אחרי שבוע שבו לא נרדמים בלילה, אחרי שבוע שבו את קולטת כמה לא הכרת את אבא שלך, על אף שהוא דמות כה מרכזית בחיים.
בשבוע שעבר ישבתי שבעה על אבא, הריני כפרת משכבו. ליתמות אין גיל וזה ממש לא משנה בת כמה את. הכאב עז מלהכיל. אני כותבת לכן את המילים הללו ביום בו קמתי משבעת ימי האבל. מביטה סביבי וכלל איני מבינה, כיצד העולם ממשיך לנהוג כמנהגו? מה, לא אצל כולם נעצרו החיים?
במחשבה שניה, החיים הרי לעולם אינם נעצרים. נכון, עבורי משהו נעצר, כי איך אפשר להמשיך לחיות כרגיל, בזמן שאיבדתי אדם כה משמעותי בחיי? וגם עבור העולם משהו נעצר, משום שדמותו של אבי כבר לא תסתובב ברחובות. הוא לא ימסור יותר שיעורי תורה, לא יראו אותו הולך באיטיות ברחובות, מוביל עגלת שוק קטנה עמוסה ספרים. כי כזה היה אבא, אינו מוותר על הספרים שלו גם כשלא יכול היה לשאת אותם בידיו. הוא לא יתפלל יותר כחזן בימים נוראים ולא יגיד לאנשים שלום במאור פנים.
אך מה שלמדתי מאבי זצ"ל, הוא זה שנותן לי את הכוח לקום ולהמשיך לצד הכאב ואת הדברים הללו אני כותבת לזכרו. לפני קצת יותר מעשור, נשרף בית הוריי ויחד עמו "סוכת הפלא" שהיתה קיימת במשך 50 שנה. מגיל 11 השקיע אבא במצוות נוי סוכה ובנה אותה מעץ ואבן. בכל שנה, פרויקט חדש. אנשים מכל רחבי הארץ היו מגיעים לראות את היופי והייחודיות של סוכת עבודת היד שלו. לאחר השריפה, קפצה על אבא מחלת זקנה. הוא אמר שהוא חש כי יחד עם הסוכה שנשרפה, חלק מלבו נדם. כיצד ניתן לנחם אדם שאיבד באחת את כל רכושו, כולל מפעל חייו בדרך כה אכזרית.
לכולנו היה מוזר לצאת למרפסת ולראות אותה ריקה. נולדנו למציאות בה המרפסת היתה מאז ומעולם מוזאון מתנוסס על תילו. מעולם לא היתה לנו מרפסת ריקה. למעשה, חששנו גם לשלומו של אבא, שהתייסר בתוך תוכו והיה נדמה כי ישקע אל תוך עצמו.
אך נחשו מה? לא רק שלא שמענו ממנו מילת טרוניה אחת כלפי שמיא, אלא שבחג הסוכות הבא, כבר עמדה בחצר סוכה חדשה עם פרויקט אחד שהספיק להכין. נכון, העבודות לא נראו כמו אלו שיצר כשהיה צעיר יותר, ידיו לא תפקדו בדיוק רב כמו של אדם צעיר, החומרים לא היו אותם חומרים, העבודות הבאות נראו פחות מקצועיות, אך הוא לא עצר לרגע. גם כשכאב לו מאוד, גם כשלא הצליח להתאושש נפשית מהאובדן, גם כשהרגיש שחלק מלבו נדם, הוא לא עצר לרגע. הוא המשיך מיד, הוא לא עצר. היתה לו את כל האפשרות לשקוע ביגונו, אך הוא בחר להקים מחדש את המפעל שלו, גם אם לא יכול היה לעשות זאת כבתחילה. וזה מה שאני לוקחת איתי. כואב לי, חסר לי, מוזר לי, אך שום דבר לא יעצור אותי מלהמשיך, לצמוח ולנסות לעשות נחת רוח בעולם הזה.
