חייהם של ילדי החוזרים – כתבה רביעית בסדרה

המספרים הרבים מידי, מדברים בעד עצמם. צריכים להבין שאכן משהו השתנה פה. זה לא ההורים שחוזרים בתשובה וקשייהם ידועים כיום לכל, אלא הדור השני שטרם זכה להכרה רשמית ומתמודד אף הוא, כל אחד בדרכיו עם הניסיונות של החיים אליהם נולד.

ישנה הגדרה יפה שנאמרה בנושא זה, בשם הרב בזנסון למלכוד של הדור השני של עולם התשובה. הוא אמר שמה שמניע את בעלי תשובה, זה אורות. חרדים, מה שמניע אותם, זה הכלים, המסגרת (לא שאין רגעים של אורות, אבל לא זה עיקר מה שמניע). הילדים של בעלי תשובה אינם מקבלים חינוך לכלים, וגם לא מצליחים לקבל את האורות של הוריהם (כי הם אינם חוזרים בתשובה, אלא כתינוקות שנשבו לתוך חברה דתית חרדית…) וכך הם נשארים בלי כלים ובלי אורות.

ישנו ספר שנכתב על ידי פרופסור שלמה חסון, מהאוניברסיטה העברית בשנת 1983 בשם "מחאת הדור השני". הוא לא מתכוון דווקא לדור שני של בעלי תשובה, שלא היה קיים אז. הוא כותב שם על תופעה סוציולוגית ידועה של משבר זהות, חיפוש דרך ושבירת מוסכמות בקרב הדור השני. הוא כותב שזו תופעה מוכרת וידועה בכל דור שני כלשהו. בני המהגרים מכל העולם, הוריהם שרדו ופרצו דרך אבל השלימו בדרך עם כל מיני דברים והדור השני מוחה על קיפוח וחוסר צדק בעיניו, יש לו יכולת לזהות צביעות ופחות השלמה אתה. הוא מואס בפטרונות וחוסר הכבוד לשורשיו ולכן אינו חושש לשרוף את המועדון ולעשות בלאגן. ממש תיאור מדויק של ילדי הדור השני בהקבלתם לכל דור שני כלשהו.

אז בשביל חינוך הילדים, היכן בסופו של דבר הכי משתלם לגור?

הרב דן טיומקין, יושב ראש ארגון "מענה", כותב בספרו (מקום שבעלי תשובה עומדים חלק ב') – שלחוזרים בתשובה שגרים במקומות חילונים, יש נטייה למאוס במקום שבו הם גרו עד עכשיו בגלל הרמה הרוחנית הנמוכה, ובמקביל להתלהב ולהסתנוור ממקומות קהילתיים בהם הרמה הרוחנית גבוהה, והנוחות שם מבחינה רוחנית היא הרבה יותר טובה. האם זה נכון לבעלי תשובה כיום לעזוב את מקומם הטבעי וללכת ולהיכנס לתוך החברה שנראית לפעמים כל כך יפה ונוצצת מבחוץ? המציאות מוכיחה שלא תמיד. הבאנו פה את סיפורה של תמר אופק – שמשפחתה חזרה בתשובה, גרה כמה שנים בתוך קהילה חרדית ואחר כך חזרה אל עיר המוצא שלהם ליד כל המשפחה.

מדוע הורייך חזרו לעיר המוצא לאחר חזרתם בתשובה במקום לגור בעיר חרדית?

כל אחד מההורים שלי חזר בתשובה בנפרד ואז הם הכירו בשידוך. תחילה באמת גרנו בקהילה חרדית, אם כי לאחר 12 שנות נישואין שלהם, הם בחרו לעבור לעיר בה אנו גרים עכשיו.

זה קרה בעיקר משום שהמצב הרוחני של הנוער בקהילה, היה ממש בגדר סכנת נפשות. הרבה ילדים מן הקהילה שהם בעצם ילדים לבעלי תשובה, התחילו לרדת מהדרך ולהתחתן בגיל צעיר נישואין שלא החזיקו מעמד, ההורים שלי מאוד פחדו על החינוך שלנו והם פשוט החליטו לעבור לעיר שהם מכירים מהחיים הקודמים, עיר בה מתגוררת כל המשפחה של אמא.

איך מצליחים להתמודד מול פיתויים של רחוב חילוני/משפחה מסביב?

מחנכים אותנו להבין מה הדבר שהכי נכון לנו, מה מותר ומה אסור, אז שום דבר באמת לא מפתה אותי.

ספרי על מאפיינים שגורמים לכם "גאוות יחידה" בתור חרדים מול המשפחה/הסביבה?

1. טלפון כשר.
2. יש תחושה אמיתית שיש לנו יותר חיים כי אנחנו לא מחוברים לכל מיני אמצעי תקשורת.
3. חינוך וקשר חזק עם אבא – מלך מלכי המלכים.

האם את רואה הבדל בינך לבין בת למשפחה חרדית סטנדרטית?

בהחלט. אני רואה שוני מאוד גדול. עצם זה שההורים שלי חזרו בתשובה – כבר שם אותי במקום יותר פתוח. נכון, אני מודה, אני יותר פתוחה מבת רגילה מבחינת הידע של העולם, מצד שני אני נראית בדיוק כמוה, ובכל הנוגע למאמץ בעבודת ה', אני חושבת שבמקום מסוים אצלי הוא גדול יותר. אני אתן דוגמא על הכיתה שלי: יש את הבנות שמגיעות ממשפחות בסגנון סגור, אלו למעשה בנות שבאו ממשפחה חרדית סגורה ושכל הדורות היו חרדים. יש בנות שההורים שלהן חרדים מבית, אם כי אבל הן כבר לא באותו כיוון אדוק. אני נמצאת באמצע, מה שיוצר מצב שלבנות הסגורות אני מאוד פתוחה ולבנות הפתוחות אני סגורה…