לכל ברכה יש כתובת. בואו נדמיין ניסוי: קחו 5 אנשים, תנו להם כוס ואמרו להם להניח אותה כרצונם החופשי. אחד יניח את הכוס רגיל על השולחן, שני יניח אותה הפוכה, שלישי אולי יניח אותה שוכבת. יש מספיק דרכים להניח את הכוס, כל אחד כאוות לבו וכפי שמתחשק לו באותו רגע. עכשיו קחו בקבוק שתיה ותגידו שאתן מוזגות אותה כמות בדיוק של שתיה לכל כוס. מה יקרה? ברור: מי שהניח את הכוס במצב מוכן, יקבל שתיה. אך מי שהניח אותה הפוך או על הצד? הבנתן יפה.
הקב"ה מלא טוב ושפע ורוצה לתת לכולם הכל. אך לעתים, בעיקר בשל מחסור בכלים, אנחנו פשוט לא יודעים להניח את הכוס באופן שיאפשר לנו לקבל את השפע.
מה צריך לעשות? להיות נוכחים.
הרבה אנשים חושבים שהם נוכחים, אך למעשה הם רק חצי נוכחים. הם פה, אם כי לא בדיוק פה. אם זה בזוגיות, מול ילדים, בעבודה, מול עצמם. הרבה אנשים פשוט בגדר נוכחים נעדרים. הם שומעים – לא מקשיבים, הם מסתכלים – לא רואים, מדברים – לא משוחחים.
ילד חוזר מתלמוד תורה ומספר לכן סיפור שקרה לו. האם הבנתן מה הוא סיפר? כמה פעמים הוא התלונן: את לא מבינה אותי. ואת בטוחה שהבנת, ברור שהבנת. אם הילד אומר שלא הבנת אותו, תלמדי לשאול: רוצה להסביר לי מה התכוונת כדי שאבין? תלמדו לקיים דיאלוג. כמה פעמים הילד ניגש ואתן באמצע משהו? אפילו באמצע לקרוא את המייל. אתן עונות לו תוך כדי… עצרו רגע את מה שאתן עושות, הביטו לו בעיניים ותנו לו להרגיש שאתן אתו.
כמה פעמים אומרים לנו משהו ואנחנו בכלל חושבות על משהו אחר, או שופטות את מה שהוא אומר, או כבר חושבות על פתרונות?
כל הדברים האלו מונעים מאתנו להיות נוכחות, יציבות, יש איבוד מחשבה ואין לב שלם במקום. כשאין נוכחות מדויקת, יש ריחוק, יש פיזור, יש היעצרות.
אם אנחנו לא נוכחות, להיכן תגיע הברכה? איך היא תמצא את הכוס שעומדת שם מוכנה במנח הנכון כדי לקבל את מה שרוצים למזוג לתוכה?
וכל הדוגמאות שנתתי על הילדים, קחו אותן גם למקומות של זוגיות ואפילו לעצמכן. אל תהססו להקשיב לעצמכן באמת, להבין מה אתן מרגישות, מה אתן רוצות, מה אתן חושבות. ככל שתעמיקו בנוכחות האישית שלכן, תראו ברכה בעמלכן. מניסיון.
