מקפידים לטבול את הלחם במלח?

על כל שולחנך

ברמ"א (או"ח סימן קסז סעיף ה') כתב שמצוה להניח על כל שולחן מלח קודם שיבצע, כי השולחן דומה למזבח והאכילה כקרבן, ונאמר: "על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב, יג).

רש"י על הפסוק "ולא תשבית מלח ברית א-לקיך מעל מנחתך" (ויקרא ב, יג) כתב, שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית, שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח וניסוך המים בחג,

וכך שנינו בגמרא במנחות תניא: "ברית מלח עולם הוא", שתהא ברית אמורה במלח, דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: נאמר כאן "ברית מלח עולם הוא", ונאמר להלן  "ברית כהונת עולם", כשם שאי אפשר לקרבנות בלא כהונה, כך אי אפשר לקרבנות בלא מלח. ופירש רש"י , שברית אמורה במלח שלא תפסוק מקרבנות, ובין לרבי יהודה ובין לרבי שמעון ליכא מידי אלא משמעות דורשין.

טעם המלח

ישנם טעמים רבים לדין הנחת המלח על השולחן.

יש שאמרו שהוא משום הברית כרותה למלח מששת ימי בראשית כדי ליקרב במזבח, וכלשון רש"י שפירש מהו "מלח ברית" – שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית, שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח, וניסוך המים בחג.

בתוספות (ברכות מ, א), מובא שרבי מנחם היה מדקדק מאד להביא מלח על השולחן, כדאיתא במדרש כשישראל יושבין על השולחן וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והן בלא מצוות השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם.

ברבינו בחיי  כתב על דרך הפשט, דטעם המלח בקרבנות לפי שלא יהיה דרך כבוד בקרבן השם שיהיה תפל מבלי מלח, ולמדה תורה דרך ארץ (ברכות נח, א) דמלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא, וכדרך (מלאכי א, ח) "הקריבהו נא לפחתך".

רבינו בחיי גם מביא את דעת הרמב"ם בטעם המלח, כי מנהג עובדי עכו"ם להרחיק המלח מן הקרבנות ומואסים בו ולא יקריבוהו כלל מפני שהמלח בולע הדם, והרחיקוהו כדי שלא ילך אפילו טפה מן הדם לאבוד, כל כך היו נמשכין אחר מאדים וכוחותיו, וכדי להרוס כוונתם תצוה התורה "לא תשבית מלח".

עוד כתב רבינו בחיי  טעם על דרך הקבלה, כי יש במלח שני כוחות המשתנים זה הפך זה, והם המים והאש, ובכח חמימות האש המיבשו והמגלידו חוזר מלח, ואם כן יש בעצם המלח כח המים והאש שהם כנגד שתי המדות שבהם קיום העולם והם מידת הרחמים ומידת הדין.

אמנם רבינו הרמב"ן כתב ביאור לענין זה, כי המלח תחלתו הוא מים ותולדתו לרוות הארץ על ידי המטר ולהולידה ולהצמיחה, ובכח השמש המכה בהם יעשה מלח ונהפך טבעם להכרית הזרעים, שנאמר (דברים כט, כב) "גפרית ומלח שריפה כל ארצה" וגו'. והנה במלח נכללו המדות כולם, המים בתחלתו והאש בסופו, והזכיר הברית אחריו, כי הוא רמז לצדיק… כי כמו שהמלח הוא טעם כל המאכלות, כך היסוד הוא טעם כל כחות המלכות, כי הוא מידתו של דוד המלך..

בריקאנטי הביא מספר הזוהר כי מימי הים התחתון רומזים למימי העליון, ועל כן הם מלוחים רמז למידת הדין, ובעבור כי אין לבוא אל המלך בלעדה כדאמרינן  על כן אמר "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח".

שני הפכים

בכלי יקר כתב שהטעם הוא, כדי להמליך את הקב"ה על כל ההפכים הנראין בעולם וגרמו לרבים לצאת למינות לומר מהתחלה אחת לא יצאו שני הפכים. והנה מלח יש בטבעו דבר והפכו כי יש בו כח האש והחמימות ותולדות המים עד שאמרו חכמי הקבלה שהוא כנגד מידת הדין ומידת הרחמים, על כן נקרא "ברית אלהיך" כי בהקרבה זו כורתים ברית עם ה' להשליטו על כל ההפכים.

בשבלי הלקט כתוב, שמה שנהגו לבצוע על המלח פירשו הגאונים לפי שהשולחן נקרא מזבח ובמזבח כתיב "על כל קרבנך תקריב מלח"

יש סוברים דאף שבימינו לדעות שאין חיוב באכילת מלח מאחר ויש בפת מלח, מכל מקום יש להקפיד להניח מלח על השולחן קודם הבציעה, בגלל הטעם שברית מלח מגין על ישראל, וזה רק במלח, וכן הוא במגן אברהם דאף שאין אנו נוהגין באכילת מלח משום דיש בפת מלח, מכל מקום מצוה להניחו על השולחן, והוסיף דכתבו המקובלים לטבל פרוסת הבציעה במלח. וכן הביא בערוך השולחן) שהמקובלים הזהירו בזה לטבול פרוסת המוציא במלח.

פרט מענין מצינו בכף החיים שמצוה זו מוטלת על הנשים להכין מלח על השולחן, וכבר פירש רש"י  על הפסוק "ותהי נציב מלח" שאשת לוט נהיתה נציב מלח על אשר לא רצתה להביא מלח על השולחן, כלשון רש"י במלח חטאה ובמלח לקתה, אמר לה תני מעט מלח לאורחים, אמרה לו אף המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה.

אם אין מלח

בספר "הגיוני הפרשה" מערכת מלח, הביא את הדעות השונות, מה יעשה במידה ואין לו מלח.

והביא שם את המוזכר בשו"ת תורה לשמה (סימן תק) נשאל אם לא נמצא מלח באיזה פעם אם יש תקנה להניח דבר אחר תמורתו שיועיל כמוהו. ובתשובתו הביא שראה דבר חדש בספר הלכות קטנות (סי' ריח) שנשאל אם מותר למלוח הקרבן בסוכר, והשיב דהסוכר הוא מלח גמור שמעמיד הדברים זמן רב, ואל תתמה שהוא מתוק שכל הדברים יש כיוצא וכו', גם יש מלח מתוק ומלוח. סוף דבר המעמיד נקרא מלח ברית עולם וקיומו שבעלי הכימיא אומרים שבכל יש בהם מלח ובקנה הסוכר שמביאים ממצרים קרוב לשורשו הוא מלוח וכן הראש והאמצעים שלהם.

ועל פי זה כתב בתורה לשמה שלפי סברתו נראה שגם בהנחת סוכר על השולחן יועיל. אך כתב שיש לפקפק בזה כי באמת בטיבול הפרוסה במלח יש סוד וכונה עמוקה כנזכר בדברי האר"י ז"ל. אולם בסוף דבריו כתב דאפשר לומר שיועיל בקרבן מין מלח ידוע שעוסקין בו לרפואה, ובמקום שאין מלח מצוי יביא מזה, ואם לא נמצא לא זה ולא זה יביא סוכר תמורתו אולי יועיל.

עוד הביאו שם בשם שביפה ללב כתב (אות י') דיכול להטביל בסוכר אם אין לו מלח, דיש שסברו שמותר למלוח את הבשר בסוכר, ומביא מנהג שבסעודת חתונה טובלין פרוסת המוציא בסוכר לסימנא טבא, שלא יהיה מר ממות, כמאמר הפסוק "ומוצא אני מר ממות את האשה".

אולם בכף החיים (ס"ק לז) כתב דאין יכול לטבול בסוכר, משום דמה שייך סוכר במקום מלח בענין זה, כיון שהטעם הוא כדי למתק את הדין והסוכר אינו דין לא בשמו ולא בטעמו, לא כן המלח או הלחם. ואף מה שהתירו הפוסקים למלוח הבשר בסוכר כבר דחה זאת בשו"ת רב פעלים (יו"ד ח"ב סימן ד') מדברי הראשונים והאחרונים. אמנם מה שכתב שם היפה ללב דבסעודה של חתונה ובראש השנה יניח סוכר על השולחן לטבול בו פרוסת המוציא לסימנא טבא, יש לעשות זאת אחר שיטבול פרוסת המוציא במלח למתק את הדין ואחר כך יחזור ויטבול אותה בסוכר לסימן טוב, אבל לא כמו שכתב לטבל בסוכר בלבד כי זה אינו נכון לפי דעתו.

וסיים שם ב"הגיוני הפרשה כי: "אמנם אם אין מלח, מנהג העולם לטבל בשאר מיני מאכלים שיש בהם מלח, ואולי רק אם מורגש טעם המלח ממש, ועל כל פנים בכף החיים כתב בשם ספר סולת בלולה דאם אין לו מלח יוכל לעשות בפרוסת המוציא כעין טיבול ג' פעמים בחלק אחר של הלחם, כי לח"ם אותיות מל"ח, ומנהג העולם בהעדר מלח לטבל הפת בשאר מאכלים ותבשילים שיש בהם מלח."