"ההסתברות שתהיה פצצה במטוס היא אחד לשני מיליארד", הסביר סטטיסטיקאי לחברו בכינוס מדעי נחשב.
"ואיך הגעת לפה?" התעניין החבר.
– "בטיסה".
"לקחת את הסיכון של אחד לשני מיליארד?!" תהה החבר לנוכח היכרותו עם פחדיו של הסטטיסטיקאי מפצצות במטוסים.
– "ההסתברות הסטטיסטית שיהיו שתי פצצות על הטיסה שלי – היא כמעט בלתי מציאותית. לקחתי את הסיכון ועליתי לטיסה".
"ומי אמר לך שיהיו שתי פצצות? אולי הייתה רק אחת?" הקשה החבר בהיגיון.
– "פצצה אחת לקחתי איתי בתיק"…
• • •
הגאולה כבר בפתח. המצרים מרוסקים ושבורים ותאריך היציאה קרב. ואז זה מגיע: צריכים לקחת שה לקרבן פסח, לשחוט אותו ולצבוע את משקופי הבתים והמזוזות בדמו.
בשביל מה? "והיה הדם לכם לאות על הבתים… וראיתי את הדם ופסחתי עליכם".
מאחר שאין הקב"ה צריך שום אות וסימן היכן נמצאים בני ישראל, מה הטעם שהצטוו ישראל למרוח מן הדם על המשקוף?
"מה בדיוק אתם עושים פה?" אלוף המשנה הביט בחשדנות בשני החיילים – עטויים אפוד מגן ובחגור נשק מלא – עומדים ליד ספסל נטוש בפאתי הבסיס וסורקים את האזור במבטיהם. "על מה בדיוק אתם שומרים פה?"
"אנחנו לא יודעים, המפקד", התנצל אחד מהם. "קיבלנו הוראה מהרס"ר ואנחנו מבצעים פקודה".
אלוף המשנה ביקש שיקראו לרס"ר, אך גם הוא לא ידע במה מדובר. הוא קיבל לידו את הבסיס יחד עם הספסל הריק ומסורת השמירה שעליו.
חקירה ארוכה הובילה לגילוי העובדה שכבר יותר מחמש עשרה שנה עומד הספסל הריק, לידו מתחלפות משמרות בנשק מלא בכוננות דרוכה ואף אחד מהמעורבים לא יודע להסביר למה.
אבל הייתה כתובת: הרס"ר שכיהן בזמן שהחלו משמרות השמירה, שכבר פרש לגמלאות, הוא זה שנתן את הפקודה.
הסקרנות בערה באלוף המשנה. הוא היה מוכרח להבין מי נותן פקודה לשמור על ספסל נטוש בחגור מלא ובאפוד מגן במשמרות בלתי פוסקות.
הוא נסע לביתו של הגמלאי, נקש בדלת והציג את עצמו. סיפר את הסיפור המוזר וביקש להבין: למה מבזבזים את כספי המיסים של האזרח בשמירה על ספסל חסר חשיבות?
"מה?!" קפץ הגמלאי ממקומו בתדהמה, "חמש עשרה שנה עברו ואתה רוצה להגיד לי שהצבע הטרי עדיין לא התייבש???…"
בספר 'בינה לעיתים' ביאר כוח מכוחות הנפש בציווי התורה: כיון שהיו ישראל משועבדים במצרים הייתה נפשם מדוכדכת מאוד ונכנעת למצרים. השעבוד הזה הוסר מעט מעט, אך ישראל היו צריכים להרגיש בני חורין היכולים להתנהג כטוב בעיניהם.
לכך ציווה אותם הקב"ה לעשות שלוש פעולות עיקריות: ראשית "משכו וקחו לכם צאן", לקחת את העבודה הזרה של מצרים ולקשור אותה לכרעי המיטה לכמה יממות. ישמעו המצרים את אלוהיהם פועים ויתפוצצו מכעס מבלי יכולת לעשות מאומה.
לאחר מכן צריכים לעלות שלב: "ושחטו הפסח", לקחת את האלוהים הפועה ולשחוט אותו לעיני המצרים. אבל לא רק לשחוט; אם יש מצרי שלא הספיק לראות את השחיטה – צריכים לצלות את הקרבן, "כי אם צלי אש", ולתת לריח להתפשט בכל מצרים, ואף אחד לא יעז לצייץ מחאה.
ואחרון חביב: "והיה הדם לכם לאות", למרוח מן הדם על המשקוף. לבזות את אלוהי מצרים עד קצה היכולת.
בשביל מה צריכים את כל זה? התשובה טמונה בגוף הפסוק: "והיה הדם לכם לאות", הקב"ה אינו צריך שום אות וסימן בשבילו. הנפש היא שצריכה לקבל שלושה 'אותות' וסימנים כדי לצאת מהכניעה לשעבוד ולהרגיש חירות מוחלטת!
• • •
אחת הדרכים הטובות להתמודד עם הפחד היא לגעת בו, לחוות אותו, למשש אותו. לראות שהדבר המפחיד אינו מפחיד באמת. בשביל זה צריכים לשלוח יד ולוודא האם 'הצבע התייבש'.
אולם לצד העידוד לגעת בפחד ולהתעמת איתו, מלמדת התורה שיש לעשות זאת בשלבים.
לא לנסות לפוגג את הפחד בכניסה חזיתית מרסקת של 'זבנג וגמרנו'. מוכרחים להתחיל מהקל אל הכבד, לקשור את השה למיטה, לקחת פסק זמן של כמה ימים, לאחר מכן לשחוט אותו ולצלות, לאחר מכן למרוח את הדם.
פחד הוא אמנם לא הגיוני, אבל הנה טיפ שאפשר לנסות לאמץ לפני שמפחדים ממשהו: לכל אחד יש את פחדיו שלו, אנחנו מחזיקים 'פצצה' משלנו בתיק. אין שום צורך להקשיב לפחדים של אחרים ולהכביד איתם על הלב שלנו…
