בעוד 24 שעות בדיוק, הספירה לאחור של יום הבוחר כבר תהיה בעיצומה, המועד לסגירת הקלפיות ונעילת השער יעמוד על שעות בודדות בלבד, באותם רגעים מאות אלפי פתקי הצבעה הספונים בתוך המעטפות הכחולות (והכפולות) כבר יכססו ציפורניים וימתינו בדריכות לחבריהם שיצטרפו אליהם למסע הגדול בדרך ליציאה מחשכת תיבת הקלפי והמעטפה לקול צלילי מחיאות הכפיים וקריאות הסיפוק של 'המשקיפים' ובקלפי והיו"ר שלה.
באותם רגעים יישבו בביתם מתי מעט אנשים אשר בממוצע של פעם ב-3 דקות יחטיפו מבט לעבר השעון, יספרו את השעות, את הדקות ואת הרגעים שנותרו להם כדי לקבל את ההחלטה האם 'לשבר' את יצר הנקם, את צורך ב'לחנך' פעם אחת ולתמיד את חברי הכנסת ולהמשיך להצדיק ולטהר את מצפונם ב-4 השנים הקרובות בכל פעם שיקראו בעיתון על כך שהשרים טופורובסקי, ליברמן או אבידר, החליטו להקשיח את אמות מידה לתנאי הסף לקבלת תקצוב הישיבות או הסמינרים וכיוצא בזה.
באותם רגעים בהם אברכי המשי הללו יתנועעו בדבקות בתפילת שמונה עשרה בה הם נוהגים להאריך, ימתינו בדריכות לסיומה של ה'קדושה' חזרת הש"ץ וימשיכו מיד לאחר מכן בדבקותם את להפציר בפני מי שבוחן כליות ולב, שיזכו לפרנסה בריווח, לנחת מהילדים, לשלום בית ולהתעלות בקדושה של מעלה, בין 'אמן' אחד של הציבור למשנהו, שוב תצוף ותעלה בליבו קול הלמות הפטישים של שני הקולות הפנימיים עמם נולד האדם, לטוב ולמוטב שיתווכחו ביניהם על ליבו של אותו אברך לאמר, "האם נהגתי נכון כשמאחורי הפרגוד הטיתי ידי לקרות כדעת ה'מחמירים' ותחבתי את הפתק ט' למעטפה' ונהגתי נכון ש'לימדתי אותם לקח' או שבשבריר שניה יכולתי לקנות את עולמי בהתגברות על 'משובת הנעורים' שתוקפת כל אדם קטן כגדול באיצטלא תורנית לחלוטין, דור דור ודורשיו.
האגדה מספרת, כי בעיירה נידחת כל שהיא התקוטטו שני מתפללים האחד עם חברו, יום אחד נכנס אחד מהם לבית המדרש ל'מנחה מעריב' והנה הוא רואה לא פחות מאת מיריבו המר כשהוא מסלסל בקולו 'א-ש-ר-י' ופניו מועדות לעבר כותל המזרח, כשהוא נעמד לפני התיבה.
במשך כל ה'שמונה עשרה' לא נרגע הראשון מזה שהוא נאלץ לחלוק עם יריבו המר את אותה קורת גג, להתפלל הרי זה מחויב המציאות, השקיעה הנה עומדת וממתינה מעבר לפינה, מנין אחר אינו בנמצא, והנה בעל כורחו הוא נאלץ להתפלל ב'זונד'לס מנין'… ל'מארב' שכזה הוא בוודאי לא ציפה.
את ההשפלה האיומה החליט מיועדנו להמתיק תיכף ב'חזרת הש"ץ, או אז כשהחל החזן לסלסל 'ברוך אתה… מגן אברהם' החל הלה להסתובב בבית המדרש לאורכו ולרוחבו ובחיוך זחוח על פניו מנסה הוא לבטא את סלידתו מיריבו שבנוסף לכל הצרות שגרם לו, 'החליט' לפתע שהוא גם חזן, גם בשעה שהציבור חיווה ברגליו 'קדוש קדוש קדוש', המשיך הלה להסתובב לאורך ולרחוב בית הכנסת, כשהוא 'מראה לכולם' שהוא 'שם' על החזן…
עם סיום התפילה, ניגשו אליו המתפללים חלקם מצקצים ומלגלגים על המתפלל המסכן שאת הענין האישי שלו עם החזן הוא מתקשר לעין כל, אחרים ניגשו אליו כשהם חמורי סבר וביקשו למחות על ביזוי הקודש, כשכולם מתמיהים בפניו, "אז ס'געפעלט נישט דער חזן, טאנצט מען נישט קדושה?", (וכי משום שהחזן אינו לשביעות רצונך, תהא תפילתך פלסתר ותדלג על אמירת ה'קדושה'?).
הם אבל כן עשו…
וכי יעלה בליבו של אדם הכועס על הרב לעבור על 'דאורייתא'? רק כי זה אכזב אותו? הזעם והתסכול בציבור הכללי היה קיים הרבה לפני הקורונה ולמרבה הצער ככל שנתעכב בגלותנו אין זה צפוי להשתנות, עם ישראל לדורותיו, ידע ימים יפים יותר ופחות, התקופות מגוונות ומפוזרות על פני מאות ואלפי שנים של גלות בין האומות ובשנים האחרונות לדאבון לב גם בקרב יהודים.
השחקנים אולי השתנו ברבות השנים, המגרש למרבה הכאב הוא אותו מגרש, והתוצאה? תלויה במדיה רבה בהשראה ובלגיטימציה שהשחקנים מקבלים מהציבור.
גדולי ישראל קבעו כי למרות רעשי הרקע יש להמשיך במתכונת הנוכחית ולהמשיך לתת את מלוא הגיבוי לנציגים שבשנה האחרונה עמדו בפני תרחיש הלקוח מתוך מדע בדיוני ונאלצו לתמרן בין הבלתי אפשר יותר ופחות.
מה שבטוח, גם אם ישנם אכזבות מהנציגים, הרי שאי ביטול הקנס על המסכה לא נעשה מתוך רצון של 'ללמד לקח' את האזרח ולחנך אותו שבפעם הבאה לא יהין לצאת מביתו שלא על פי החוק. ועם כל זאת ההצלחות היו גם היו למרות זכוכית המגדלת הענקית שהעמידה התקשורת יחד עם אותם גורמים שמצפים ומייחלים שמחר תשבו בבית ותמשיכו עם המחשבות הנוגות על הנציגים שלכם, שכן רק כך הם יוכלו להמשיך בזממם ביתר שאת במהלך הקדנציה הבאה. (ואז השמו"ע שלכם ישוב ויתארך פעם נוספת)
זה תלוי רק בכם!
