יחסי דת ומדינה היו מאז ומעולם נושא מורכב מאין כמותו דווקא במדינת ישראל היהודית. אם בתחילתה עוד נשמר הסטטוס קוו, הרי ככל שהתקדמו השנים ופרצה לה ה'נאורות' והליברליזם, כך הלכו ופחתו הנושאים הדתיים במרחב הציבורי של מדינת ישראל, בין אם זה תחבורה ציבורית בשבת, נישואין אזרחיים, כותל רפורמי, ו… פתיחת עולם הכשרות למשגיחים, משגיחות ונותני הכשרים מטעם עצמם.
דו"חות מבקר עלו וירדו, רפורמות עלו ונפלו, אפילו ממשלות, סיעות והרבנים הראשיים התחלפו להם, וערמת הכשלים הלכו וגברו.
אם ישנו מכנה משותף לכולם אזי היא ההסכמה כי אין ספק שעולם הכשרות כשבתוכו מעמד הרבנות הראשית, ויחסי משגיח מושגח, זקוק לתיקון מהותי ורפורמה יסודית מהשורש על מנת ולחדש ימנו כקדם.
בבואנו לכתוב על נושא ייעול מערך הכשרות במדינת ישראל, שעומד כרגע על סדר יומה של הממשלה הנוכחית, חשוב לציין כי אין הכוונה לתקוף על מנת לתקוף גרידא, אלא לבחון האם ההצעה טובה היא או שמא רק תגרום למצב יותר גרוע ממצבה הנוכחי.
אחד המקרים הבודדים שבג"צ פסק לטובת הרבנות הראשית היה כאשר הוא נדרש להכיר בזכותה של הרבנות לדרוש ממסעדות שלא לבשל אוכל בשבת כתנאי לקבלת תעודת כשרות, לאור העובדה שדעת המגן אברהם היא שבישול בשבת פוסל גם את הכלים בהם בושל המזון בשבת ודורש הגעלה להכשירם.
הבסיס הנוכחי
בסיסו של חוק איסור הונאה בכשרות קובע כי בית אוכל או מזון לא יוצג כ'כשר' אם לא ניתנה לו תעודת כשרות מטעם הרבנות. מטרת החוק הינה בעצם להגן על הצרכן מהטעייה. אגף הכשרות ברבנות הראשית לישראל, בהנחיית הרבנים הראשיים לישראל, אחראי על קביעת נהלי כשרות בהתאם לחוק. ,
החל משנת 1997 נערכה הרבנות הראשית לישראל לאכוף את כל נושא העבירות הקשורות לחוק איסור הונאה בכשרות, כאשר לצורך כך הוקמה היחידה הארצית לאכיפת חוק איסור הונאה בכשרות. במהלך עבודתה אוספת היחידה ביו השאר חומר מודיעיני על בתי עסק הנחשדים כעוברים על החוק וכן שולחת מפקחים בעלי הסמכה מאת השר לביטחון פנים לחקור ולאסוף ראיות.
בסוף התהליך מוטלים קנסות מנהליים ומוגשים כתבי אישום נגד העבריינים. בנוסף, דבר המכשלה מובא לידיעת הרבנויות, המשגיחים והציבור הרחב באמצעי התקשורת השונים.
כיום מי שמוסמך לתת כשרות הינו או מועצת הרבנות הראשית או רב שהוסמך לכך, וכן רב מקומי המכהן במקום שבו נמצא בית האוכל או מקום השחיטה ובכלל מערך ייצור של מצרך מסוים. אולם בצה"ל מי שמוסמך הוא הרב הראשי הצבאי או מי שהוא הסמיך לכך.
ההגדרה שהוגדרה בחוק לעניין מי הוא רב מקומי אומרת כי "מי שבידו אישור בכתב מאת מועצת הרבנות הראשית לישראל שהוא רב בישראל, והוא מכהן כרב עיר, רב מועצה אזורית, רב מושב או רב קיבוץ", ולא לחינם אנו יורדים לפרטים הקטנים הללו.
כך לדוגמה, הוגדרו בחוק הבסיסי הגדרות מפורשות לאיסור הונאה בבית האוכל, בייצור, במכירה, בשחיטה ועוד. 2 תיקונים בסיסיים עבר החוק במרוצת השנים, הראשונה בשנת 1991 בו ניתנו לשר הדתות סמכות לקבוע תקנות בנוגע לביצוע החוק, וכן סמכות לקבוע אגרה עבור מתן תעודות כשרות, באישור שר האוצר וועדת הכלכלה של הכנסת. תיקון שני של החוק היה בשנת 2005 ובו נוספה חובת ציון שמו של נותן תעודת ההכשר בכל מוצר שמיוצר או מיובא ובעל תעודת כשרות, וכן החיוב לציין האם המוצר הינו חלבי, בשרי או שמא פרווה – בהתאם לתקנות שגובשו על ידי הרבנות הראשית לישראל.
תחילתו של משבר
אחת העתירות הראשונות שהוגשו לפתחו של בג"צ הייתה נגד המועצה הדתית בירושלים בשנת 1989 ופסק הדין ניתן בתחילת שנת ה-90 בנושא אי מתן תעודת כשרות לבית עסק עקב כך שהינו מחזיק במקום גם דברים הנוגדים את רוח ההלכה. בבסיס העתירה נטען, כי מכיוון שסעיף 11 לחוק קובע כי "במתן תעודת הכשר, יתחשב הרב בדיני כשרות בלבד", אל לה לרבנות להתלות את מתן התעודה תוך שיקולים שהם לא כשרותיים גרידא.
בפסק הדין שניתן על ידי השופט תיאודור אור נכתב כי "מטרתו ותכליתו של החוק הן למנוע הונאה ביחס לכשרות המזון מבחינת טיבו, דרך הכנתו והגשתו, והוא לא נועד לשרת מטרות של השלטת דיני ההלכה בעניינים אשר אינם חלק מדיני כשרות המזון. כאמור, עניין לנו בחוק חילוני, הדן ב"דיני כשרות" של מזון בלבד, והסמכות שניתנה בו למתן הכשר לא באה להקנות לבעלי הסמכות אמצעי או מנוף להשלטת דיני ההלכה, אשר אינם שייכים לכשרות המזון. שימוש כזה בסמכות והכנסת שיקולים שאינם שיקולי כשרות המזון זרים הם לסמכות אשר הוקנתה על-פי החוק למתן תעודת הכשר. אנו בחוק חילוני עסקינן, אשר בא למנוע הונאה בכשרות המזון, וכשהמדובר בחוק זה במתן תעודת הכשר, הכוונה היא רק לכך שתינתן תעודת הכשר לגבי מזון- שהוא כשר; ולגבי מקום – שמגישים בו מזון כשר. אין הכוונה ליתן למי שבידו הסמכות לתת תעודת הכשר סמכות לכפות דרך התנהגות באותו מקום – אפילו דרך התנהגות זו מבטיחה שההתנהגות תהיה על-פי ההלכה – אם אין באותה התנהגות להעלות או להוריד בשאלת כשרות המזון עצמו".
אולם, הייתה זו כאמור רק תחילתה של סאגה ארוכה ומתמשכת בנושאי דת ומדינה, כאשר המכנה המשותף להכל הוא כרסום מתמשך כנגד כל מה שמדיף ממנו טיפת יידישקייט.
אם ישנו מכנה משותף לכולם אזי היא ההסכמה כי אין ספק שעולם הכשרות כשבתוכו מעמד הרבנות הראשית, ויחסי משגיח מושגח, זקוק לתיקון מהותי ורפורמה יסודית מהשורש על מנת ולחדש ימנו כקדם.
המקרה הבא שהתגלגל לפתחו של בג"צ היה כאשר הרב דוד ורנר, הרב של חדרה, בגיבוי הרבנות הראשית, אסר על משחטת 'הוד מעולה' למכור עופות שנפסלו על ידי משגיחי הכשרות למעדניה שעסקה במכר של בשר לא-כשר ליהודים. המעדניה עתרה לבג"ץ ובעקבות זאת הסכימה הרבנות להעניק תעודת כשרות למשחטה גם אם תמכור למעדניה עופות לא כשרים, אולם קבעה שלא תינתן למשחטה כשרות מהדרין.
בית המשפט העליון פסק כי פרקטיקה זו של הרבנות פסולה והורה להעניק להוד מעולה תעודת כשרות למהדרין. לאחר פסיקת הבג"ץ העניקה הרבנות תעודת כשרות ל'הוד מעולה', אך הודיעה בפרסום שלה שהדבר נעשה רק בהוראת בג"ץ. בעקבות זאת נתקבלו במשחטה ביטולים רבים של הזמנות והמשחטה עמדה בפני סכנה עסקית חמורה. המשחטה פנתה לרבנות והתחייבה שלא תמכור את העופות הלא כשרים למעדניה. ושוב המעדניה עתרה לבג"ץ בדרישה שהמשחטה תחזור למכור לה את העופות הלא כשרים.
השופט מישאל חשין, בפסק דין נוסף, הגיב בחריפות רבה על התנהלות הרבנות באומרו: "בלשון המעטה… הרבנות הפרה באורח נחרץ וביודעין צו שיצא מלפני הבג"ץ בנושא ביצועו של חוק הכנסת", יתר על כן, חשין המליץ לכנסת לבטל לחלוטין את חוק איסור הונאה בכשרות בשל השימוש הבלתי ענייני שנעשה בו. במקום זאת יש, לדעתו, להסתפק בחוק הגנת הצרכן, שאוסר על הצגת מזון לצרכן בצורה שגויה. בנוסף, קרא חשין ליועץ המשפטי לממשלה לשקול העמדת אנשי הרבנות לדין על בזיון בית המשפט. עם זאת, הרבנות עמדה על דרישתה שמשחטות לא תמכורנה עופות לא כשרים ליהודים והמשחטה המשיכה לסרב למכור עופות לא כשרים למעדניה.
המקרה השלישי היה כאשר בג"ץ חייב את הרבנות באשדוד להעניק תעודת כשרות ליהודיה משיחית, ללא הצבת תנאים מיוחדים המתבססים על רמת האמינות הנמוכה שמייחסת ההלכה ליהודים מומרים. ושוב קבעו השופטים כי כללי האמון של הרבנות במבקש תעודת כשרות צריכים להתבסס על החוק ולא על ההלכה.
הייתה זו כאמור רק תחילתה של סאגה ארוכה ומתמשכת בנושאי דת ומדינה, כאשר המכנה המשותף להכל הוא כרסום מתמשך כנגד כל מה שמדיף ממנו טיפת יידישקייט
בקשה של הרבנות לדיון נוסף בפני הרכב מורחב נדחתה, והרבנות באשדוד הודיעה כי תעניק לעותרת תעודת כשרות אם תמלא את התנאים החלים על שאר הקונדיטוריות בעיר העוסקות בייצור. אולם בג"ץ דרש שהרבנות תציג את התנאים החלים על שאר הקונדיטוריות ואת הזמן בהם התנאים נדרשו לראשונה, כדי לאפשר בדיקה האם אכן התנאים שנדרשו מהעותרת הם שוויוניים.
אחד המקרים הבודדים שבג"צ פסק לטובת הרבנות הראשית היה כאשר הוא נדרש להכיר בזכותה של הרבנות לדרוש ממסעדות שלא לבשל אוכל בשבת כתנאי לקבלת תעודת כשרות, לאור העובדה שדעת המגן אברהם היא שבישול בשבת פוסל גם את הכלים בהם בושל המזון בשבת ודורש הגעלה להכשירם.
בג"ץ גם דחה עתירה של בית מלון שהרבנות בנתניה שללה את תעודת הכשרות שלו לאחר שהשכירה חלק מהמלון, עם כניסה נפרדת, למסעדה לא כשרה. בג"ץ קבע שיש מקום לחשש של הרבנות לבלבול של הלקוחות שיחשבו שהמסעדה כשרה כחלק מהמלון, כמו גם לחשש שמזון לא כשר יעבור מהמסעדה למלון.
עוד בתחקיר "רפורמת הכשרות":
• כתבה שנייה בסדרה: כשהיועץ הממשלתי סירב לייעץ לרבנות • תחקיר
• כתבה שלישית בסדרה: רפורמה חסרת היגיון ומרובת פרצות • תחקיר
