אחד הדברים הבסיסיים בחוק איסור ההונאה בכשרות, הוא האישור שיש לרבנות הראשית להטיל קנסות על מי שמציג תעודת כשרות ללא אישור. (כלומר: מצב שבו בעל עסק עם השגחה לא מוכרת, או ללא השגחה כלל אלא שהמוכר מציג עצמו כנאמן להעיד שהמזון שנמכר אצלו הוא כשר, ורעיונות אחרים. התעודה שהוא מציג היא תעודה בעיצוב עצמי וכדומה).
בשנת 2015 שני בעלי מסעדות עתרו לבג"ץ בבקשה שיתאפשר להם להציג את מסעדותיהם ככשרות, אף כאשר אין בידיהם תעודת הכשר מטעם הרבנות הראשית, או לחלופין לקבוע שסעיף 3(א) לחוק איסור הונאה בכשרות האומר ש"בעל בית אוכל לא יציג בכתב את בית האוכל ככשר, אלא אם כן ניתנה לו תעודת הכשר" בטל. הרבנות התנגדה באומרה שהדבר יטעה את הציבור בענייני הכשרות, ופנתה ליועץ המשפטי לממשלה לייצגה, מתוקף היותה גוף ממשלתי. היועץ, יהודה וינשטיין, השיב שהחוק אינו אוסר על בתי עסק להציג תעודות כשרות מטעם גוף שאינו הרבנות, כל עוד ההצהרה היא רק על השגחת אותו גוף ולא שהאוכל כשר, מה שמכונה "תעודות כשרות אלטרנטיביות", וזאת העמדה שתוצג בבג"ץ.
הרבנות לא ויתרה וביקשה לרכוש ייצוג חיצוני, שייצג את עמדתה, אך גם לזה וינשטיין סירב, ולכן, הרבנות פנתה לבג"ץ בדרישה שיאושר לה ייצוג חיצוני. בג"ץ החליט לשמוע את עמדת הרבנות על ידי היועץ המשפטי שלה בדיון נפרד, אף שלא אישר לה ייצוג חיצוני. לצד זאת מתח בית המשפט ביקורת קשה על וינשטיין שגם סירב להציג את עמדתה, וגם לא אישר לה ייצוג חיצוני.
עוד בתחקיר "רפורמת הכשרות":
• כתבה ראשונה בסדרה: כך הפכה הכשרות לליבת הפוליטיקה • תחקיר
• כתבה שלישית בסדרה: רפורמה חסרת היגיון ומרובת פרצות • תחקיר
ביוני 2016 דחה אומנם בג"ץ את העתירה, אך קבע כי פסק הדין יחול במשך שנתיים בלבד ובתקופה הזו המערכת מחויבת לשנות את הזיקה בין משגיחי הכשרות ובין המסעדות כך שהמשגיחים לא יהיו יותר כפופים למסעדות. בעקבות פסק הדין שונה נוסח התעודה שמעניק ארגון "השגחה פרטית".
בדיון נוסף נדחתה שנית עתירה זו, ונקבע כי אסור לבית אוכל שאינו מחזיק בתעודת הכשר להציג כל מצג כשרותי, אולם מותר לו להציג מצג אמת בדבר הסטנדרטים עליהם הוא מקפיד ואופן הפיקוח על שמירתם, הכולל גם הבהרה מפורשת כי אין בידו תעודת הכשר.
גורמים ברבנות הראשית טענו בשיחה עם 'בחזית' כי היה בהחלט מקום כבר אז לתקן את המצב, וכל מה שהוצע נדחה על ידי מקבלי ההחלטות. ומכיוון שאצל הפוליטיקאים שלנו ישנה תופעה מוכרת של דחיינות, הדבר לא יושם. פעם בטענה של שמירה על הקואליציה, פעם כי ההצעה לא טובה, עד שהגענו למשבר הפוליטי הגדול שפקד אותנו בשנתיים האחרונות
הרבנות הראשית אמרה בתגובה כי מדובר ב"יום שחור עבור כלל צרכני הכשרות במדינת ישראל". וכבר ביולי 2018 הוציא היועץ המשפטי לממשלה פרשנות לפסיקה, לפיה מותר לבית העסק להציג מצג אמת בדבר הסטנדרטים עליהם הוא מקפיד ואופן הפיקוח על שמירתם, אך ייאסר על בית עסק להציג תעודת פיקוח או אישור על הסטנדרטים של גוף חיצוני כלשהו.
המצב כיום הוא שמרבית המשגיחים מועסקים על ידי בעלי העסקים ומקבלים מהם את שכרם, אף שהמשגיחים ממונים ומשובצים לתפקידם מטעם המועצה הדתית. תלותו של המשגיח בבעל העסק המשלם את שכרו מעמידה אותו במצב של ניגוד עניינים, מאחר שהאינטרסים הכלכליים של בעל העסק לא תמיד עולים בקנה אחד עם דרישות ההלכה.
וכפי שאמר בית המשפט – "אין צורך להכביר מלים, בהיעדר כל מחלוקת כיום, על כך שיש לנתק זיקה בין משגיח למושגח. ניתוק הזיקה הוא בהקשר דנא ביטוי של הציווי "ולפני עור לא תתן מכשול" ולדברי רש"י שם "לפני סומא בדבר לא תתן לו עצה שאינה הוגנת לו"; כלומר, אין הכוונה רק לאי הצבתו של מכשול פיסי לפני עוור, אלא להכשלתו חלילה של מי שאינו בקי בנושא פלוני. מבלי לפגוע במשגיחים רבים העושים מלאכתם נאמנה, פירצת הרצון לשמור על מקום עבודה עלולה ליתן מכשול לפני עוור, לפני המאמינים בהשגחה ובאחריות הכשרות, אם חלילה הקשר בין משגיח למושגח יניב במקרים מסוימים פירות באושים", וכתוצאה מכך, אחת הדרישות העיקריות של בג"צ הייתה כי המשגיח לא יכול לקבל שכר מבעל העסק בשבילו הוא עובד, וזאת כדי למנוע ניגוד עניינים וסכנה לעבירות כשרותיות מצד המשגיח במטרה לרצות את המשלם. על כן נדרשה הרבנות הראשית והמדינה לתקן את הדבר עד סוף חודש יוני 2018, היה צריך להסתיים הטיפול בניתוק הזיקה, וכי המערך המחליף צריך להיות מוכן, כך שלכל היותר היה אמור להתחיל בעבודתו המלאה, לאחר הרצה, עד 1.9.18. מה שכמובן לא קרה.
הרבנות פנתה ליועץ המשפטי לממשלה לייצגה, מתוקף היותה גוף ממשלתי. היועץ, יהודה וינשטיין, השיב שהחוק אינו אוסר על בתי עסק להציג תעודות כשרות מטעם גוף שאינו הרבנות, כל עוד ההצהרה היא רק על השגחת אותו גוף ולא שהאוכל כשר, מה שמכונה "תעודות כשרות אלטרנטיביות"
ניסיונות חקיקה
ניסיון החקיקה הראשון היה מטעם הרבנות הראשית בסוף שנת 2018. הצעת החוק נידונה בועדת שרים לחקיקה, ואף עלתה לדיון בין משרד האוצר ובין גורמים בכירים מטעם המשרד לשרותי דת והרבנים הראשיים.
בין היתר הוצע להקים רשויות אזוריות להספקת שירותי השגחה על כשרות, להגדיר את תפקידיהן, הרכבן, האורגנים הפועלים במסגרתן, לרבות ועד מנהל, מנהל כללי, ועדת ביקורת, יועץ משפטי, מבקר פנים וכיוצ"ב, ואת הסמכויות של כל אורגן.
עוד הוצע בהצעת החוק להסדיר סמכויות למועצת הרבנות הראשית לישראל לקבוע, בין היתר, כללים הנוגעים לפעילות השגחת הכשרות של הרשויות האזוריות, וכן את אופן שיתוף הפעולה בין הרב נותן ההכשר לבין הרשות האזורית ועוד. הסדרת עיסוקם של משגיחי הכשרות, תנאי הסף לתפקיד משגיח כשרות ואופן בחירת המשגיחים.
וכמובן להסדיר את מינויו של הממונה על ענייני הרשויות האזוריות, שעל פי המוצע יהיה עובד הרבנות הראשית לישראל, שיופקדו בידיו, כגורם מקצועי, מגוון סמכויות רגולטוריות כלפי הרשויות האזוריות כדי להבטיח את טיב שירותי ההשגחה על הכשרות, רמתם ותקינותם.
בין היתר, החוק היה אמור להסדיר את מעמדם של משגיחי הכשרות כעובדי ציבור. בהתאם לתזכיר, הוצע להסדיר את מימון שירותי השגחת הכשרות על דרך של קביעת אגרות ייעודיות ואחידות, על פי מאפייני העסקים, שישולמו לרשות האזורית על ידי בית העסק.
או במילים אחרות כפי שאמר לי בכיר ברבנות הראשית, הצעת החוק באה להסדיר את ההעסקה של נושא המשגיחים וההעסקה שלהם על ידי התאגידים, וניתוק הזיקה, וכן למנות ממונה מטעם הרבנות הראשית על כל התאגידים שהיו אמורים לקום, אבל בסופו של דבר הסמכות ההלכתית כולה תיוותר בידי הרבנות הראשית והתיקון לא אמור היה להיות על ידי תיקון של חוק יסוד הכשרות.
אז מה קרה שהדבר לא יושם אז כפי שהתבקשה המדינה? גורמים ברבנות הראשית טענו בשיחה עם 'בחזית' כי היה בהחלט מקום כבר אז לתקן את המצב, וכל מה שהוצע נדחה על ידי מקבלי ההחלטות. ומכיוון שאצל הפוליטיקאים שלנו ישנה תופעה מוכרת של דחיינות, הדבר לא יושם. פעם בטענה של שמירה על הקואליציה, פעם כי ההצעה לא טובה, עד שהגענו למשבר הפוליטי הגדול שפקד אותנו בשנתיים האחרונות, ומאז לא יכולנו לחוקק כלום.
עוד בתחקיר "רפורמת הכשרות":
• כתבה ראשונה בסדרה: כך הפכה הכשרות לליבת הפוליטיקה • תחקיר
• כתבה שלישית בסדרה: רפורמה חסרת היגיון ומרובת פרצות • תחקיר
