מה המשותף ל"סאדיזם", "שובניזם", "תסמונת מיכנהאוזן", "חוק מרפי" וסנדוויץ'?
אם נלמד את ההיסטוריה של כל אחד מאלו נבין שכל אחד מהם זכה להנציח בשמו את הראשון שהיה עד לתופעה המוזרה או אפילו הגורם לה בעצמו.
לשמה המקורי של הסדיסטיות אחראי למשל המרקיז דה סאד, אציל צרפתי שהיה ידוע בהנאה שהפיק מאלימות וגרימת כאב וסבל לזולת.
ה"שובניזם" נקרא על שם ניקולא שובן, חייל בצבא נפוליאון שהיה ידוע בנאמנותו הרבה.
למעשה מקור הביטוי מציין פטריוטיות ולאומניות קיצונית, אך בהמשך הושאל ע"י הפמיניסטיות של שנות השישים כדי לבטא לאומנות קיצונית ל"גזע" הגברי והצלחתו של הביטוי היתה כה גדולה עד שבמהרה צורתו המושאלת תפסה יותר מאשר המקור.
מהפך לשוני שכזה מעיד לא רק על ההצלחה הפמיניסטית המתפתחת אלא גם על השימוש במנעד הלשוני והשפה ככלי חשוב לשליטה ועיצוב התודעה.
"חוקי מרפי" הם כידוע אוסף של כללים הומוריסטיים פופולאריים לפיהם כל מה שיכול להשתבש עשוי לכך והם נקראים על שם אדוארד מרפי, מהנדס פיתוח שעבד בניסויי טילים בארה"ב והשתמש בכלל זה כבסיס לתכנון הגנתי וצפיית כל תרחישי הטעות האפשריים במהלך הנסויים.
גם "תסמונת מיכנה אוזן" המכונה גם בשמה השני "התמכרות לבתי חולים", תסמונת נפשית שמאפיינת אנשים שבכוונה תחילה מעמידים פני חולה על מנת למשוך תשומת לב, יחס אוהד ואמפתי וטובות למיניהם, קרויה על שם דמות היסטורית בשם קרל פרידריך פון מיכנהאוזן, ברון גרמני מהמאה ה-18 שנהג להתהדר בסיפורי פנטזיה שלא היו ולא נבראו והסתבך קשות בשל שלל גוזמאותיו.
ככלל, מחלות ותופעות רבות נקראו על שם חולה אפס שלהם, הראשון שזוהתה אצלו התופעה, או לחילופין במקרים רבים ע"י החוקר או המאבחן הראשון שגילה את המחלה והעניק לה תיעוד רשמי.
הדבר היה נפוץ עד לפני שנים בודדות כאשר יצא ארגון הבריאות העולמי במסמך אשר אוסר על שימוש בשמות אנשים או מקומות לתיאור מחלות זיהומיות ומכוון את המגמה לשם שהוא יותר תיאורי ומייצג את הבסיס הפתולוגי שלהן.
ומה על הסנדוויץ', אתם שואלים?…
מסתבר שאפילו הגעתו של הכריך לעולם נחשבה בעבר הרחוק כתופעה מוזרה ובלתי שגרתית…
בעידן הרחוק יותר של ארוחות טקסיות ומפוארות צורת אכילה רחובית שכזו הרימה גבה ללא מעט אנשים נורמטיביים. לא הרבה יודעים אבל שם התואר הנרדף ל"כריך" (שמקורו היהודי מהלל הזקן שהיה כורך מצה ומרור ואוכלן יחדיו) מנציח לא פחות מאשר את ג'ון מונטגיו, הלא הוא הרוזן הרביעי מסנדויץ', אריסטוקרט אנגלי שאהב כל כך להמר עד שלא רצה להניח את הקלפים לרגע, גם לצורך ארוחה, והכריח את משרתיו להכין לו מנת בשר בין שתי פרוסות לחם.
לתת שם לתופעה
מסתבר שקריאת שם לאובייקט היא הדרך שלנו לתת ייצוג סמלי ולהנציח אנשים, כמו קריאת רחוב על שם מישהו, אך גם הרבה מעבר לכך.
קריאת שם לדבר היא גם הדרך שלנו לשלוט בדבר. אם נקרא לתופעה מוזרה וחדשה בשם, אנחנו ממסגרים אותה תחת תגית וכותרת כלשהי ויש לכך אפקט מרגיע שמעורר תחושת שליטה בדבר.
אם נמצא שם או קבוצת-אם זיהומית למגיפה (קוביד 19) או למחלה עלומה כבר נוכל להרשות לעצמנו לדבר עליה כעל דבר ידוע ומוכר, כמו שאם נקרא בשם לילד בברית מילה- אות הוא כי הוא בחזקתנו ההורית.
לתת לדבר "שם" פירושו גם "להנכיח אותו" למשהו קיים, להעביר אותו ממחשבה למעשה באמצעות כלי הדיבור המתווך ביניהם.
הסופר דוד גרוסמן כתב כי לדעתו עד שלא הומצאה המילה "תסכול" בשנות השבעים לא היו ישראלים מתוסכלים. הם היו רק עצובים או מאוכזבים, עצבניים או כועסים, אך לא מתוסכלים. עצם המצאת המילה הרחיבה את מנעד הרגשות שדוברי השפה העברית חווים.
הראשון בעולם שנצטווה לקרוא שם לכל הסובב אותו הוא אדם הראשון בימי בראשית כאשר בהנחיית הקב"ה הוא התבקש לכנות בשם את כל חיות העולם.
יש גם בכך ביטוי לתחושת השליטה ונתינת המרות העליונה של הגזע האנושי השולט על כל החי ואולי גם אפקט מרגיע כלשהו שיש בחוויית הקטלוג התבניתי.
יכולת הדיבור והשיום מאפיינת שוב את עליונותו של האדם הראשון שנברא כנפש חיה- "רוח ממללא", כאשר יכולת הדיבור היא סימן ההיכר הבסיסי המאפיין של האדם ומדגיש שוב את כוחה של המילה.
העיסוק במציאת והגדרת שם להקב"ה תופס גם הוא מקום בתחילת ספר שמות, כאשר משה שואל את הקב"ה כיצד להציג אותו בפני העם ובפני פרעה.
כשם שהיכולת "לתת שם" למושג מעורפל או מיסטי ככל שיהיה נותנת תחושת שליטה ויכולת לגשת בשוויון נפש לנושא, ההנחה הבסיסית היא שידיעת שמו של הקב"ה תוסיף ידע והיכרות עימו, אך זוהי דוגמא לדבר שדווקא אי ידיעת השם מייצגת טוב יותר את מהותו.
ללא שם
דוגמא נוספת לכך מן הפרשה נמצאת בנסיון לקרוא שם למאכל השמיימי ובאמצעות כך לשלוט ולתת הסבר לתופעה הבלתי שגרתית בעליל.
"ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא".
הרשב"ם מפרש כי "מן הוא" הכוונה "מה זה?". עם ישראל השתאו כל כך למראה הפלא המשונה שמילת השאלה שלהם הפכה לתיאור שמו של אותו מאכל.
במקרה זה שם לא היה עוזר לתת הבנה בדבר אלא רק מצמצם את הידע בו. במקרה זה, כאשר מדובר בדבר שמיימי, מוטב להנציח את התעלומה ולתת שם שמזכיר את סימן השאלה, את היכולת האנושית המוגבלת, מאשר לתת לכך תשובה חלקית שמתיימרת לספק אשליה של מידע והיכרות.
גם אחרי שנאמר לבני ישראל כבר שמדובר במאכל שמיימי שמשמש להם כתחליף לחם, עדיין לא הוחלף השם שנקבע קודם ונותר בכדי להנציח את חוסר הידיעה הערטילאי המהותי שבו.
"גם אחרי שנמצא החיסון קורונה עדיין לא נמצא חיסון שירפא את הצלקות של שנאת החינם שבין המגזרים, את הסטריאוטיפים שתרמו לשסע חברתי מעמיק ואת ההתנערות מאחריות הדדית מאחריות"
אולי הסיבה לכך היא כי מה שאפיין את הבחירה במן, את היכולת הגלומה בו שהפכה אותו לשמיימי זו דווקא האפשרות הרחבה שבו, היכולת לבחור שיהיה כל דבר שהוא מתוך ש"מה הוא".
כאשר אין דבר מוגדר, כשאין הכרח לבחור משהו ספציפי ויש מקום שמאפשר מרחב-בחירה לכל אחד, אז הוא יכול להיות עדיין הכל. והיכולת הזו משמחת והופכת לחוויה אישית עם טעם של גן עדן אינסופי ולא מוגדר ומצומצם.
דווקא ה"מה הוא" שבו הוא זה שהפך אותו למיוחד כמות שהוא.
זה לא החרדים זה נוער שוליים
גם אחרי שנמצא החיסון קורונה עדיין לא נמצא חיסון שירפא את הצלקות של שנאת החינם שבין המגזרים, את הסטריאוטיפים שתרמו לשסע חברתי מעמיק ואת ההתנערות מאחריות הדדית מאחריות.
הקטלוג החברתי בין המגזרים ותתי המגזרים יוצר כמה עמים שחיים במדינה אחת. מביא אותנו למצב של "אנחנו והם". יותר מידי אנחנו, הרבה יותר מידי "הם". כל מי שלא נראה כמוני, לא חושב כמוני או לא מיישר קו עם דעתי הופך להיות שונה במקרה הטוב ואויב במקרה הגרוע יותר.
"זה לא החרדים, זה נוער שוליים שהצית את השריפה…", "זה לא המיינסטרים אלו שוליים קיצוניים…", "אבל בבלפור אפשר…"
כאילו שהנוער שוליים שלנו הם לא חלק מאיתנו ובאחריותנו, כאילו שהשוליים הקיצוניים מאמינים באלוקים אחרים ושהחור בספינה יהיה פחות משמעותי אם הוא נחפר בבני ברק או בתל אביב השכנה…
היכולת שלנו לעשות הפרדה מקטלגת כזו של "אנחנו והם" מסייעת לנו להדחיק ולפעמים קצת להסיר אחריות ולגלגל אותה הלאה, כמה שיותר רחוק מאיתנו…
זו לא הלקאה עצמית, זו הבנה של המנגנון שמפעיל אותנו.
אל תכניסו אותי לתבנית!
את המסר נוכל לקחת הזה גם למישור החינוכי.
פעמים שאנו מחנכים את הילד או התלמיד ב"שם" מסוים שאנו כבר נתנו לו מראש, תפקיד וציפייה מוגדרים שתכננו לו והוא רק צריך לממש ולהיכנס לתבנית הזו.
אך לא תמיד נפשו השמיימית מסוגלת להכנס לתבניות אלו ושם נקודת התסכול והאכזבה, שלנו ממנו ושלו מעצמו ומאיתנו.
לפעמים צריך להבין שההגדרה הנכונה היא: ללא-הגדרה, שעלינו מצידנו להשקות, להנביט ולהצמיח את מה שיצא ממנו, מהגרעין הפנימי שבו, וכמו עם ה"מן" עם תפילה, כוונה ומחשבה טובה פנימית שלנו ושלו- זה יכול לצאת בנס הכל.
ישנן אין סוף אפשרויות כשלא מגבילים ומצמצמים כדי לשלוט בתוצאה.
היכולת לתת שם ולקטלג ל"תבניות" יכולה להיות לעיתים בעלת אפקט מרגיע כאמור, אך לעיתים רבות היא הרסנית ומסוכנת לא פחות.
בעבר הגיע אלי נער שהציג בעיה. הוא לא מסוגל ליהנות מכלום, בעיקר לא מתקשורת חברתית טובה. בעבר היו לו מספר פגיעות חברתיות ומאז הוא כל כך רגיש, שכל חבר חדש מיד זוכה אצלו לקטלוג: "הוא מזכיר לי את זה וההוא מזכיר לי את זה…" ואחרי הקטלוג נהיה לו ברור כבר שהוא לא רוצה בחברתם רק כדי להימנע מפגיעה ולא לחזור על טעויות העבר.
מעטים הדברים שלא נשאבים לחוויה השלילית הטראומטית שלו וזוכים להיות מקוטלגים לתבנית הטובה שלו כאשר הם מזכירים לו משהו או מישהו טוב.
הסברתי לו שמדובר במנגנון חשיפה טבעי שלנו לשלוט במידע שאנו מקבלים מהעולם, לתייג אנשים חדשים שאנו מכירים.
המח והלב שלנו רוצים לדעת מהר מה להגיב וכיצד להתייחס ולכן ממהרים להכניס כל אדם או כל חוויה חדשה למגירות מוכנות מראש של "טוב" או "רע". ולכן אנו ממהרים להסיק ולהיזכר שתגובה צינית כזו מזכירה לנו את האדם ההוא שעשה לנו רע, או חיוך והערה אחרת מזכיר לנו את הרב לשעבר וביחד עם זה צפה כל ההיסטוריה כולה.
זו כנראה הדרך האוטומטית שלנו להתמודד עם משהו חדש ולא מוכר לנו.
תראה איך אפילו כשנולד תינוק חדש במשפחה כולם מיד עסוקים בלהכניס אותו לתבניות שמוכרות לנו: "איך הוא דומה לאמא", "האף שלו בדיוק כמו של האבא", ו"החיוך מזכיר את הבת הגדולה"…
"אז מה עלי לעשות"? הוא שאל
אתה צריך לפנות מקום למגירה שלישית. לא של "טוב" ולא של "רע". מגירה של "שונות".
של חוויות חדשות למיון, כאלו שעדיין אין להם הגדרה של טוב ורע וצריך קודם להתיידד איתן, לבדוק ולהכיר בעדינות ורגישות לפני שניתן להם "שם" וגורל.
מציעים לך לגשת לעמוד להתפלל מנחה? אל תחליט ישר שזו חוויה שלילית שפוגעת בך כי… תנסה, ואז תחליט לאיזו מגירה להעביר…
חבר חדש הגיע לישיבה ומציע לך ללמוד חברותא? אל תשלול מיד! למה שלא תנסה?
עם מעט אומץ והרבה ס"ד מלמעלה, תוכל לראות שגם בתוך הים הגדול והאינסופי נבקע שביל יבש חדש, נקי ומיוחד עבורך, גם כאשר המים שלצידך ניצבים כחומה מקוטלגים מימין ומשמאל מאיימים להציף אותך ברגשות עזים ומוכרים.
לא פעם את החיבור והטעם הכי שמיימי נוכל להרגיש דווקא מתוך אי הודאות ותחושת החופש המשוחררת משליטה-מגבילה שמלווה עימה, חופשית מתיוג של סטיגמות ו'שמות' לתופעות למיניהן שסביבנו ולהתחבר משם לאין סוף הפנימי שלנו, שמה-הוא אם לא הטעם של הקב"ה בעולם.
—
הרב אבי אברהם, יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה וממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד.
להארות וליצירת קשר: [email protected]
