פרשיות אלו עסוקות ביציאה ממצרים ובהכנה הגדולה ליציאת מצרים, רבים המקשים מפני מה נצטוונו לזכור את יום צאתנו ממצרים יותר משאר הניסים שארעו לאבותינו, עד כדי כך שאנו מצויים פעמיים באהבה בקריאת שמע של כל יום להזכיר את יציאת מצרים, מה יציאת מצרים באה לסמל לנו וללמד אותנו אורחות חיים, כן צריך להבין מדוע מזכירים את יציאת מצרים ולא את כניסתם של ישראל לארץ המובטחת, שזו סוף הבטחתו של הקב"ה לאברהם אבינו, וסיום הצער, ומדוע שלא נזכור את התכלית המקווה, לבוא אל קץ הצרות ולשבת בביטחה בארצנו,
בספר אוצרות מנחם של מייסד פנימייתנו "קרית הילד" העסקן הבלתי נשכח הרב מנחם פרוש ז"ל מביא את קושיית המפרשים מפני מה לא נקבע י' ניסן ליום טוב, שזהו היום שבו נכנסו לארץ ישראל, וכן הקשו בתקנת חז"ל לשתות ארבע כוסות בליל הסדר כנגד ארבע לשונות של גאולה, "והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי", ומדוע לא תקנו שתיית כוס כנגד הלשון החמישית "והבאתי אתכם אל הארץ"? אלא מבואר שהכניסה לארץ ישראל אמנם היא התכלית, אך היא לא נתקיימה בידנו, כי מפני חטאינו גלינו מארצנו וכו', ולכן אין אנו חוגגים לעד את הכניסה לארץ, אך שאר לשונות הגאולה מתמקדים ביציאת מצרים, היא קיימת לעד, שמאז יצאנו מעבדות הנפש לחירות עולם, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה,
בעולם החינוך ובכלל בחיים היומיומיים יש תכוניות רבות, כולם רוצים להצליח ולעמוד באתגרים העומדים לפנינו, להביא את ילדינו להישגים, להצליח בכל, אך לא תמיד אנו מצליחים לממש את הרצונות, ולעיתים נכשלים, יציאת מצרים והמצווה דווקא לזכור אותה ולא את התכלית וההצלחה הסופית מלמדת אותנו שההצלחות אינם התכלית, אלא היציאה מהחושך, הצעד והמאמץ שאנו עושים למען ילדנו ותלמידנו אף אם אינם נושאים פירות ביד ומיד, זוהי התכלית, זהו התפקיד, וסוף הטוב לבוא בפירות ופירי פירות עד סוף כל הדורות.
הייתי עד למעשה זה, היה זה ביום סגרירי למדיי בבני ברק עיר הולדתי, הלכתי עם אבי מורי הרב שלום גבירר ז"ל שהיה איש חינוך רבות בשנים והעמיד תלמידים הרבה הנאמנים לה' ולתורתו ברחוב הרב שך סמוך לביתו, לפתע רץ אליו איש הדור פנים ופנה אליו בשאלה: האם כבוד הרב זוכר אותי? אבי שהיה רגיל לשאלות מאין אלו שהיו נשאלים על ידי תלמידיו לשעבר, הסתכל עליו חייך אליו ואמר לו: כנראה אתה תלמידי לשעבר, אך מכיוון שבילדותך לא היה לך חתימת זקן אינני זוכר אותך לפי המראה, הואל נא להזכיר לי את שמך, ביקש.
הלה אמר את שמו, ומיד אבי נזכר בו ואורו פניו, ראיתי שמשהו מיוחד קורה במפגש זה, עמדתי בצד והסתכלתי לראות מה יקרה בסופו, השיחה נמשכה בחביבות, והתלמיד מספר לאבי שהוא מכהן היום כדיין באחת הקהילות הנחשבות ברחבי תבל, וכי הוא הוציא שני כרכים בהלכות חושן משפט הסבוכות, ורגע כמימרא רץ להביאם מהאוטו והגישם לאבי בהפטירו, "כבוד הרב, כל תורתי ממך", ראיתי על אבי שהתרגש עד למאוד מהמפגש עם אותו תלמיד, אך אני עומד בצד ומקשיב, לא נותן לקסם למוג, מבין את גודל השעה.
לאחר שנפרדו לשלום שאלתי אותו: אבא מה עומד מאחורי כל אותה התרגשות מיוחדת שלא כהרגלך, אמר לי אבי ז"ל אכן אכן, זוכר אני אותו היטב, השקעתי בו את חלבי ודמי, ובזמנו אף לא רוויתי נחת ולא חוויתי הצלחה זוהרת, וכך מגולל בפניי את הסיפור, לימדתי באותם שנים בתל אביב, חלק מהנערים הגיעו משכונות מצוקה, והעניות הייתה גדולה, ואותות הקושי נקרו על חלקם גם בכיתה, אותו דיין חשוב נשוא סיפורנו היה מהתלמידים היותר קשים, הגיע ממשפחה שהמצב הסוציואקונומי שלה לא היה מהמשופרים ביותר, ועוד בעיות רבות, ולא הסתדר עם אף מחנך, תמיד היה משוטט בחוץ, והמחנכים לא יכלו לו, כשהגיע לכיתתי החלטתי בהחלטה נחרצת שאני משקיע בו את כל כולי, ואכן השקעתי בו לימודית, חינוכית, רגשית ונפשית.
השנה עברה איך שהוא, אומר לי אבי, לא היו הצלחות גדולות, אך זוכר אני את אותו תלמיד, ועוד איך זוכר אותו, זאת על אף שעברו למעלה מארבעים שנה, והנה סיים בהתרגשות: הפירות לא מגיעים דווקא בעת ההשקעה, אלא סוף הטוב לבוא, עלינו לזרוע!
לנו יש מטרה אחת, להוציא את עצמנו ילדינו ותלמידנו ממצרים של כל אחד, ואת הכניסה לארץ המובטחת- ההצלחה, זה מגיע רק אחרי הרבה תלאות מידו הגדולה והרחבה, אבל זה מגיע.
–
הכותב הוא המנהל החינוכי של פנימיית קרית הילד בירושלים.
