בתחילת השבוע קהל ענק משלומי אמוני ישראל ליווה למנוחות עולמים, בלוויה היסטורית, את שר התורה הגאון הגדול רבי חיים קנייבסקי זצ"ל. לפי האומדנים, השתתפו בלוויה ענקית זו שישים ריבוא אנשים ואף יותר.
ומה נפלא הדבר בשימנו ליבנו לסוגיית הגמרא העוסקת בלווית תלמיד חכם – הקובעת: "מה נתינתה בשישים רבוא, אף נטילתה בשישים רבוא".
וכך שנינו בגמ' (כתובות יז, ע"א): "מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת וכו'. במה דברים אמורים? כשאין עמו כל צרכו [שאין מספיק מלווים שילווהו לפי כבודו] אבל יש עמו כל צרכו אין מבטלין וכמה כל צרכו וכו'. רבי יוחנן אמר נטילתה כנתינתה מה נתינתה בששים רבוא אף נטילתה בששים רבוא [כמו שמתן תורה היה בנוכחות ס' ריבוא מישראל, כך הלווית תלמיד חכם צריכה להיות בנוכחות ס' ריבוא] והני מילי למאן דקרי ותני [למי שקרא ושנה] אבל למאן דמתני – לית ליה שיעורא".
האומנם סתירה בין הסוגיות? את דברי רבי יוחנן "נטילתה כנתינתה" ביאר בעל ה"שיטה מקובצת" (בשם תלמידי רבינו יונה) בצורה הבאה: "שמיתת החכמים היא כנטילת התורה", וכמו שאמרו חז"ל (שבת קה, ב; מועד קטן כה, א) אודות פטירתו של אדם: "רבי שמעון בן אלעזר אומר העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, הא למה זה דומה לספר תורה שנשרפה".
ומוסיף השיטה מקובצת (בשם רב אחא גאון), אשר הדימוי הזה בין מיתת אדם לנטילת התורה, מיוסד על העיקרון "שהתורה קרויה נר, דכתיב: כי נר מצוה ותורה אור, והנשמה קרויה נר, דכתיב: נר אלקים נשמת אדם".
וכאן עולה לכאורה שאלה גדולה: הן הלוא דברי הברייתא המובאת בגמרא: "הא למה זה דומה לספר תורה שנשרף" – מתייחסים לפטירתו של כל אדם מישראל; וזוהי גם מהות הביאור של רב אחא גאון לדימוי הזה: שהיות שהנשמה של יהודי נקראת "נר" והיות שגם התורה נקראת "נר" – על כן אמרו שיציאת הנשמה הרי היא כשריפת ספר תורה. ועניין זה שייך, כמובן, לנשמת כל יהודי ואפילו וגם באינו כשר (כמפורש בסוגיא דשבת ומו"ק שם).
לעומת זאת, בדברי רבי יוחנן "נטילתה כנתינתה" מפורש שמדובר רק בתלמיד חכם "דתני ושני". ואם כן, לכאורה עולה סתירה בין שתי הסוגיות: מצד אחד הסוגיות בשבת ובמועד קטן מדמות פטירתו של כל יהודי לשריפת ספר תורה; ואילו הסוגיא במסכת כתובות מדמה דווקא מיתת תלמיד חכם לתורה ("נטילתה כנתינתה")!
האומנם לפנינו מחלוקת סוגיית, שלפי הסוגיה בכתובות רק לגבי מי שהוא בבחינת "קרי ותני" נטילת נשמתו נחשבת כנטילת התורה; ואילו לפי הסוגיה בשבת ומו"ק – בכל אדם אומרים שנטילת נשמתו נחשבת כמו ס"ת שנשרף?
גופו של תלמיד חכם
ביאור מופלא בעניין זה ביאר הגאון ר' יחיאל מ"מ קלמנסון שליט"א, מחבר ספרי 'מי טל', שהסביר את הדברים על פי דברי כ"ק מרן הרבי מליובאוויטש זצ"ל (בלקו"ש חלק כ"ג שיחת חוקת א', ובהערה 14 שם), כדלהלן:
יש להבחין בהבדל בין שתי הסוגיות, שבאמצעותו יתברר לנו שיעור הדברים בבהירותם: בסוגיה בשבת ומו"ק נאמר כי שעת "יציאת הנשמה" מושווית לספר תורה שנשרף; ואילו בסוגיה בכתובות נאמר כי שעת "הוצאת המת" לקבורה נחשבת כ"נטילתה" של התורה.
דיוק זה מעלה שאלה בהבנת דברי הסוגיה בכתובות: הרי באמת מתאים יותר לומר שנטילתה של תורה היא בשעת "יציאת הנשמה" ולא בשעת הלוויה (ההוצאת לקבורה); שכן בעת הלוויה מוציאים את "הגוף" לקוברו, אבל הלוא "הנשמה" כבר נסתלקה מן הגוף בשעת "יציאת הנשמה" בעת המיתה!
אלא שבדיוק בנקודה זו נעוץ הביאור כולו: כאשר מדובר בתלמיד חכם, הנה גם גופו נעשה "חפצא" של תורה, כיון שהתורה קבועה בו ונעשתה כבשר מבשרו, וכמו שאמרו בסוף חגיגה ש"גופן אש". וזה החידוש הגדול של הסוגיה בכתובות: שלגבי תלמיד חכם לא רק שעת יציאת הנשמה נחשבת כשריפת התורה, אלא גם שעת יציאת גופו לקבורה נחשבת כשעת נטילת התורה.
לעומת זאת, בשאר כל אדם שאינו בבחינת "תלמיד חכם" – לא חשיב "גופו אש" ושעת הוצאת גופו לקבורה לא יכולה להיות מושווית לשעת נטילתה של התורה. לגביו, רק שעת "יציאת הנשמה" מושווית לספר תורה שנשרף – וזאת מצד "הנשמה" שהוקשה לתורה, השוואה המתייחסת לכל אחד מישראל שיש לו נשמה האלקית.
כעת מובן היטב שאין כל סתירה בין הסוגיות: הסוגיה של שבת, שעוסקת במיתת כל אדם מישראל, באמת מתייחסת לשעת יציאת הנשמה דווקא. אבל הסוגיה בכתובות, העוסקת במיתתו של תלמיד חכם, מתייחסת לשעת הוצאת הגוף לקבורה, כי זה עיקר חידושה של הסוגיה ההיא: שגופו של תלמיד חכם מתעצם עם התורה – ולכן גם הוצאת הגוף לקבורה נחשבת כשעת נטילתה של התורה. ובאמת, לעניין זה אכן נחוץ שיחול על "הגוף" שם חפצא של תורה, ולכן דברי רבי יוחנן מתייחסים רק למי ש"קרי ותני", שאז חל עליו שם "ת"ח" שנעשה "גופו אש".
—
הרב יצחק שלמה קרביצקי הוא מנהל מכון "הבינני" – המכון הגבוה ללימודי הוראה ורבנות
