בענין סדרו של ליל שימורים לה' ליל התקדש חג הפסח, מחד עיקרו ומהותו הוא זמן חרותנו, כמו שאנו מזכירים בתפילה "את יום חג המצות הזה זמן חרותנו", וגם מצווים אנו לישב בהסיבה כדרך חירות ובני מלכים, וכן מובא בהלכה שמצוה להשים כלים נאים על שולחן הסדר והוא בכדי להראות דרך חירות בזה, אך מאידך אנו מסמלים אותו בלילה זה בכל מיני סימנים המורים ומזכירים לנו דוקא את קושי השיעבוד, ולא את חרותנו, להדר ביין אדום לד' כוסות וטעם הדבר לזכר הדם, כמו כן הכרפס והמרור לזכר השיעבוד והעבודה הקשה, חרוסת לזכר הטיט, המצה שאנו אוכלים בכל ימי החג נקראת לחם עוני, ועוד,
כן בטעם הדבר שנוהגים לחצות את המצה לשניים ביחץ, בילקוט מעם לועז מביא הטעם שהוא להראות זכר לעניות שהיו אוכלים חתיכות ולא שלם, אך בדעת זקנים מבעלי התוספות מביא טעם אחר שהוא זכר לקריעת ים סוף, גם כאן לכאורה שתי הטעמים סותרים האחד השני, וכל אחד מכוון לענין אחר, טעם הילקוט הוא להזכיר את השיעבוד, וטעם דעת הזקנים הוא להזכיר את הצלתנו ופדות נפשנו בניסים שעשה לנו.
כן צריך ביאור בתחילת דברי ההגדה "הא לחמא עניא וכו' השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין, ומשמע מזה שעדיין אנו עבדים, ואין אנו בני חורין, ואילו בהמשך כתוב "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו משם וכו' ואילו לא הוציאנו הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים", כאן מבואר שיצאנו מעבדות לחירות, ואין אנו עבדים עוד.
והנכון בזה שסימלו את הלילה הזה דווקא בסימנים על הפורענות ובזכר לשיעבוד והקושי, להורות לנו כי הקושי והשיעבוד אינו חלק נפרד מכל התהליך של ישועת ה' ביציאת מצרים, אלא כמו שמובא במסכת מגילה דף יא: ש"מלחמה אתחלתא דגאולה", היינו שכל הצער והקושי במצרים היה חלק בלתי נפרד מהיציאה הסופית, ובלא הקושי גם היציאה היתה שונה, וכמובא על הכתוב בתהילים "אודך כי עניתני ותהי לי לישועה", ומפרש החתם סופר בזה שאנו מודים גם על העינוי-על הקושי, שמתוך כך מגיעה הישועה, לכן מסמלים אנו בליל הסדר דווקא מענייני הפורענות, כי מתברר בלילה זה שאף החושך כיום יאיר, והוא חלק מהאור לעתיד לבוא.
וזה גם הכוונה בדברי ההגדה שמחד אומר שאנו עדיין עבדים ומאידך יצאנו משם ואנו כבר לא עבדים, ולדברינו גם עתה כשאנו בתוך התהליך של הגאולה, גם אם אנו נרדפים וישנם קשיים, גם הם חלק מהישועה והחירות והם הדרך לישועה והגאולה השלימה.
לפי זה מובן הסתירה בין ב' הטעמים של יחץ, דגם פירושו של הילקוט מעם לועז שחוצים את המצה בכדי לסמל את העניות, וגם פירוש דעת זקנים לבעלי התוספות שהוא זכר לקריעת ים סוף, שניהם מכוונים לזכר הישועה שהיו בימים ההם ביציאת מצרים, אלא שהישועה מתחילה כבר מעת הפורענות-מעת הצער והעוני, ועוברת דרך קריאת ים סוף, וממשיכה לקבלת התורה וכניסה לארץ ישראל עד הגאולה השלימה, וכל חלק מהתהליך הוא בלתי נפרד מהישועה וההצלה עצמה.
וזה מביא אותנו להבנה העמוקה שכל חלק וחלק מהתהליך שעברו אבותינו במצרים הוא הוא חלק מהחירות הסופית, ובלעדי כל חלק וחלק מהמכות והסבל, לא היינו יכולים להגיע למעמד קריעת הים, יציאה ממצרים, וקבלת התורה, כי הכל נעשה על ידי הקדוש ברך הוא בכבודו ובעצמו, ולא על ידי מלאך ושליח, וכשההבנה שהכל נעשה על ידו יתברך, אזאי אין אפשרות שמאיתו יצאו הרעות האלו, אלא וודאי דרך הטוב להיטיב, וגם החלקים הפחות נעימים, גם הם חלק מהטוב הסופי.
ואולי לכן דווקא במצוה זו יש את המצוה של "למען תספר באזני בנך ובן בנך", כי הבנה זו שהכל מתחבר לשורש של ישועה אחת, וגם הטוב וגם הרע מאיתו יתברך בכבודו ובעצמו, זהו יסוד החיים וחייב לעבור במסורת לבנך ובן בנך, כי זו ההסתכלות הנכונה, והיכולת לצלוח את החיים מתוך אמונת אומן.
וזאת בקשתנו שלשנה הבאה בארעא דישראל, שהחירות תהיה מושלמת בתכלית השלימות, ונגיע לסוף התהליך המקווה במהרה בימנו.
—
הכותב הוא המנהל החינוכי של פנימיית קרית הילד בירושלים.
