מסופר שהג"מ רבי חיים ברלין, בן הנצי"ב זצוק"ל, אב"ד מוסקבה, כשעלה לארץ ישראל וקבע מושבו בירושלים עיה"ק, היה נודע בשערים הבזכות קריאת התורה שלו, עד שהיו באים אנשים ממרחקים לשמוע איך קורא הוא בתורה, ובפרט בשבת חול המועד פסח, אז היה קורא ממגילת שיר השירים ומי שהיה שומע מפיו שיר השירים היה מתענג בכל מיני טעמים שבעולם.
סיפר הג"מ רבי שלום שבדרון שזכה גם הוא לשמוע מרבי חיים את השיר השירים, ובכל שנה ושנה היה בוכה בפסוק 'הנך יפה רעייתי הנך יפה עינייך יונים', בהתלהבות והשתפכות הנפש. פעם אחת שאל אותו הג"מ רבי אריה לוין, מדוע בוכה הרבי בכל שנה בפסוק זה. ענה לו רבי חיים כי בבואו לפסוק זה הוא נזכר בפשט נפלא שהאיר ה' עיניו בזה הפסוק במעשה שהיה והפשט מעורר בלבו בכיות עד כדי דמעות.
מעשה שהיה כך היה: בהיותו רב במוסקבה בא לפניו יהודי שהיה נראה כמי שאינו שומר תורה ומצוות וביקש לדבר עמו ביחידות. סיפר לו היהודי בסוד שנולד להם בן זכר ומבקש שרבי חיים ברלין ימול את בנו ביום השמיני. שאל אותו רבי חיים מהו הסוד הגדול שגרם לו להודיעו בצנעא שלא ישמע איש? ענה היהודי שמכיון שכבר נתרחק זמן רב מדרך התורה, והוא גר בין הגויים, כל השכנים חושבים שהוא גוי כמותם, ויש לו מסחר גדול של צלמים וענייני נוצרים, ואם יוודע שהוא יהודי, יאבד פרנסתו ושמא יהרגוהו הנוצרים.
כששאל את רבי חיים איך שייך שימול את בנו מבלי שידע על כך איש בעולם, ענהו שיבא לבדו לביתו בהחבא, הוא ימול ואבי הבן יהיה סנדק [אף שכתב הרמ"א שצ"ל במנין, בדיעבד שאני]. אמר לו האיש, שאינו יכול לסבול להיות סנדק לבנו, קשה לו לראות מעשה המילה.
נתן לו רבי חיים עצה אחרת, שיש בשכונתו רופא מומחה מנתח, שגם הוא יהודי. ויספר ביום שלפני זה לכל השכנים שיש איזה מום בנער היולד, וצריך לקרוא לרופא בדחיפות לביתם, וכך יהיה הרופא הסנדק בסתר.
ביום השמיני בא רבי חיים והרופא לבית הנ"ל ועשו הברית כדת. בשל בקשתו של רבי חיים מהאיש שיבא לביתו להודיעו אם התינוק מרגיש טוב והכל בסדר, הגיע האיש לאחר ג' ימים לספר לרבי חיים שהילד בסדר גמור. אמר לו רבי חיים, "לא בשביל זה קראתי לך על שדאגתי לשלום הנמול, אלא בקשתי שתודיעני מה גרם לך שנתעוררת למול את בנך במסירת נפש כזה, הרי רחוק הנך לגמרי משמירת התורה, איך אתה שומר דווקא על מצוה זו 'וביום השמיני ימול בשר ערלתו'?".
החל האיש לבכות ואמר, "רבי רבי, לצערי התרחקתי מאד מאד משמירת תורה ומצוות, נפלתי ונכשלתי כ"כ הרבה, שלפי מצבי איני רואה שיש לי דרך תשובה", והרבה בבכיה בדמעות שליש.
לאחר שנח מבכיו המשיך ואמר, "אם אני רחוק כ"כ, הרי בני יהיה רחוק יותר ממני, ואם לא אמולנו נמצא שאינני נותן לו את האפשרות להיות יהודי כשר. אני עוד זוכר את אבי וזקני שהיו יראים ושלמים, אך הבן שלי לא ידע כלל מהו יהודי כשר, איך אסגור את הדלת בעדו לדורות עולם שלא יוכל לשוב, הרי בפנימיות לבי אני משתוקק שזה הבן יגדל לתורה ולמעשים טובים, אולי יבא יום ויתעורר בו הניצוץ וישוב לכור מחצבתנו? לכן אינני רוצה למנוע בעדו ולהשאיר בו הערלה, את הפתח הראשון אני פותח לו, למול אותו ביום השמיני". והמשיך לבכות בכי רב.
עפ"ז האיר ה' את עיני רבי חיים ברלין בזה הפסוק 'הנך יפה רעייתי הנך יפה עינייך יונים', ומבואר במדרש הנך יפה רעייתי לפני החטא, הנך יפה עינייך יונים לאחר החטא, שבח הוא לכנסת ישראל שגם לאחר החטא הנה יפה עינייך יונים.
וצריך להבין מה נתווסף שבח זה להזכיר 'עיניים יונים' לאחר החטא? כמו שהיונה מתרחקת מן השובך רק במרחק שתוכל לשוב אליה, כך אין יהודי עוזב את הקב"ה למרחק כזה שלא יוכל לשוב אליו.
אלא שמבואר בגמ' ב"ב שדרך היונה שכשהיא יוצאת מהקן שלה, אינה מתרחקת למקום מרוחק באופן שאינה חוזרת לראות את הקן מאחוריה, 'כל המדדה אינה מדדה אלא עד חמשים אמות' שמשם עדיין היא רואה איך לשוב אל השובך שלה. כך הוא חק היונים. עד כדי כך שכששאל רב ירמיה בבית המדרש מה דין היונה שהיתה רגלה אחת חוץ לחמשים אמה, ורגלה אחת תוך חמשים אמה, והוציאוהו מבית המדרש, וביאר השיטה מקובצת שהוציאוהו משום שלא יתכן שתוציא היונה אפילו רגלה אחת רחוק מחמשים אמה משובכה. כל מדת חכמים כך הוא, מדה מדויקת שאין היונה מוציאה אפילו רגלה אחת למרחק יותר מחמשים אמה מהשובך, שזהו קו הגבול שעדיין היא מכירה בשובכה.
עפ"ז ביאר רבי חיים, הנה עומד לפני יהודי בוכה שעזב את השובך, שנים רבות שאינו שומר שבת ואינו מניח תפילין ועושה מעשים אשר לא יעשו רח"ל, אך עכ"ז הוא מסתובב ומסתכל אחורה ואינו רוצה להתרחק מדי הרבה, שבנו לא יוכל לשוב לקדושת היהדות, עד כדי כך שמוסר נפשו למול את בנו ביום השמיני, שישאר לו אפשרות לראות את שובך היהדות.
וזש"כ במדרש 'הנך יפה רעייתי לפני החטא', אך לאחר החטא לא כתבו 'רעייתי', שכבר נתרחק לגמרי משובך היהדות, הן ישלח איש את אשתו, יהודי במוסקבה שמוכר צלמים שתי וערב, איזה רעייתי יש כאן? אמנם 'הנך יפה עיניים יונים', שגם לאחר שנתרחק מרחק רב מאד, יש לו עיניים כמו יונה שאינה מתרחקת יותר, רק עד שתוכל לשוב לשובך, וכשנולד לו בן זכר, הוא בא למול אותו עד לכדי מסירות נפש.
על זה היה רבי חיים בוכה מדי שנה בשנה בשבת חול המועד. כשנזכר בשבח זה של כנסת ישראל אינו יכול להמשיך, ובוכה בהתרגשות לב על אהבת ישראל להשי"ת גם לאחר התרחקותם מהשובך. (מתוך שיעור הרב רייזמן יום ד' כ"ז אדר ב' תשע"ט)
