אחת לשבע שנים אנו מצווים לשבות מעבודת האדמה. שמיטה להשם. ואז מתעוררת השאלה: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו".
אמרו חז"ל (סוטה מח:): "כל מי שיש לו פת בסלו ואומר 'מה אוכַל למחר?' – אינו אלא מקטני אמנה".
צריך להבין: למה אדם שמתכנן את עצמו לעשרים וארבע שעות קדימה, נקרא "מקטני אמנה". נכון שעכשיו יש לו אוכל, אבל למחר אין לו.
יהודי אחד דיבר עם סובביו כל היום על חשיבות מידת הביטחון. מי שבוטח בהשם – שינן להם – הוא מוגן. מסודר. שום דבר רע לא יכול לקרות לו.
יום אחד ראה אחד מחבריו של האיש מסמך המלמד ש'בעל הביטחון' הלזה עשה ביטוח מקיף מפני נזקי שרפה, כולל ביטול השתתפות עצמית.
"מה זה?" ביקש החבר להבין. "איפה הביטחון שעליו אתה מדבר כל היום?!"
"ביטחון זה אכן חשוב מאוד", השיב האיש. "הביטוח שאתה רואה, זה ליתר ביטחון"…
בספר 'תולדות אפרים' מבאר את דברי חז"ל באופן נפלא: חז"ל קראו 'קטן אמנה' למי שדואג מה יאכל מחר, לא בגלל דאגתו לעשרים וארבע השעות הקרובות. אלא בגלל שהוא בטוח כל כך בעצמו שעד מחר הוא 'מסודר'.
אם יהודי זוכר שהכל בידי שמים, וגם מה שיש לו כרגע זה לא שלו, אלא מתנת שמים, ועד מחר הכל יכול להשתנות, לא מטרידה אותו השאלה "מה יהיה מחר". הוא לא עסוק בשאלת 'מה נאכל', מפני שהוא יודע שמי שהעניק לו היום כל צורכו – יעניק לו גם מחר!
ומשאלת האוכל לשאלה שמטרידה אותנו הרבה יותר: דאגות.
אנחנו חרדים ודואגים וחוששים בכל מיני עניינים: מה יהיה?! איך נסתדר?
דאגה שמתפתחת באופן לא פרופורציונלי, מעבר לגבולות ההשתדלות שעליה אנחנו מצווים, היא מתכון לאסון. אם אדם עסוק בשנה השביעית בשאלת 'מה נאכל' כשעדיין יש לו תבואה מהשנה השישית – הוא מזמין לעצמו צרות וכאבי לב ואיכות חיים ברמה נמוכה.
אין פתרון קסם לדאגה ולפחד מפני העתיד. אבל כן יש מתכון בטוח לחיים מאושרים: "השלך על השם יהבך והוא יכלכלך".
–
הרב יעקב גולדברג הוא מטפל רגשי ומייסד שיטת 'שכל הנפש'
