מובא בפרשתנו "ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב" (פרק כ"ה פסוק כ"ח)
ידוע המדרש תנחומא בעניין אהבתו של יצחק את עשיו, שמפרש את הפסוק "כי ציד בפיו", שהיה שואל עשיו את יצחק שאלות מתחכמות כגון איך מעשרין את המלח וכו', שייראה הדבר כמי שמונח בדברי תורה.
והקשו בספרים על כך, וכי יעלה על דעתנו שיצחק לא ידע את מצבו של עשיו על כל מעלליו?! מה גם שהרי רבקה כן ידעה על מעשיו! והאם בשאלות שכאלו הצליח להטעות את דעתו של יצחק?! הרי אין זה מתיישב על הדעת כלל.
ומבארים בזה יסוד גדול, יצחק אכן ידע והבין את מצבו העגום של עשיו, אך משום כך ניסה כאבא וכרב לחבר ולהדק את הקשר עם עשיו עוד יותר ויותר, כדי שהקשר הזה יהווה חבל הצלה לעשיו לבל יחטא, ויחזירו למוטב.
יסוד גדול הוא בחינוך אומרים צדיקים, הקשר בין הרב לתלמיד ובין אב לבנו – ככל שהוא יותר חזק, כך הוא אמור להגן ולגונן מפני פגעים, בגשמיות וברוחניות.
גם ביוסף הצדיק אנו מוצאים את הענין ש"נראית לו דמות דיוקנו של אביו" מעין תמרור ועצירה, וגם אצל יעקב ויוסף, הקשר שלהם היה איתן, וגם כשלא היה ליד בנו, גם אז הקשר שמר אותו מכל משמר, ורק ראיית דיוקנו כבר הצילתו.
כמו כן, נשאלת השאלה מדוע אהבתה של רבקה ליעקב ניצחה את אהבת יצחק לעשיו? ובאמת מהדרך שסיבב הקב"ה שבסוף הברכות ניתנו ליעקב ולא לעשיו, יכולים אנו ללמוד ממעשה אבות סימן ומוסר השכל גדול לבנים.
במדרש רבה מתעכב על דיוקי הלשון בפסוק זה, שביצחק כתוב "ויאהב" בלשון עבר, הוא אכן אהבו, אך אהבתו היתה מפני "כי ציד בפיו" כמובא שעשיו היה מכבד את אביו, וכל ציד שהיה טוב ומשובח מיד היה מביא לאביו, או כמו שאמרנו שיצחק רצה לקרבו ולחברו לטהור בכדי שיהיה גם הוא טהור, כל הדברים הללו הם אהבה התלויה בדבר, מפני סיבה או צורך כלשהו, אבל ברבקה כתוב "ורבקה אוהבת את יעקב", בלשון הוה, אין אהבה התלויה בדבר כלשהו מהעבר, אלא היא אוהבת אותו כי היא אוהבת אותו, בלשון הוה, ולכן אהבתה ניצחה והתגלגלו הברכות לחיק יעקב.
וזהו כלל ברזל בעולם החינוך, לכל המתעסקים בקודשים חינוך ילדים ונערים, ובחינוך הילדים בקן הפרטי שלנו בבית; לאהוב אהבה שאינה תלויה בדבר, ואז הקשר הנוצר בין אב לבנו ובין מחנך לתלמידו נושא פירות ופירי פירות, מגן ושומר עליהם.
—
הכותב הוא המנהל החינוכי של פנימיית 'קרית הילד' ירושלים
