"כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (ח, ג)
בנו של הצדיק מרוז'ין, רבי שלום יוסף זצ"ל, מיעט מאוד באכילה, ופעמים עברו זמנים שלא אכל כלל. פעם אחת נכנסה בתו לחדרו לאחר שהביאו לו מאכל וראתה שלא אכל כלל ופרצה בבכי.
למה תבכי בתי? שאל הצדיק, ונגש אל כסא גדול וכבד שעמד בחדרו והגביהו בכֹח שתי אצבעות בלבד וסבב עמו בחדר אנה ואנה, ואח"כ העמידו במקומו.
פנה לבתו ואמר: דעי בתי שאם אדם נותן לנשמתו כל צרכה אפשר לו להיות חזק גם בלא אכילה.
תשובתו של רבי שלום יוסף זצ"ל לבתו לא באה חלילה כהדרכה שאפשר לחיות גם בלי לאכול, אלא להדגיש שהנשמה צריכה אף היא לקבל כל צרכה. כי עיקר האכילה הוא הצורך להתאחד עם "מוצא פי ה'" שבתוך המאכל שהם נצוצי הקדושה הטמונים בו, והנשמה מתעוררת בזמן האכילה לקבלם בשמחה אל תוך הנשמה, ובזה לרוממם אל מקורה, והם בעצמם מוסיפים אור ושמחה בעת האכילה. ועל זה נאמר "ויאכל בעז וישת וייטב לבו", וייטב לבו בדברי תורה, שהן, הן האכילה והשתיה עצמן. ובזה מקבלת הנשמה כל צרכה. ולעמוד באכילה קדושה כזו די באכילה מועטה, כדרכו של הצדיק.
עיקר הנאת האכילה היא שמחת הנשמה המתאחדת עם "מוצא פי ה'" שבתוך המאכל, והיא, היא הנקודה האלוקית שרבי נחמן מכנה אותה (בתורה א', בלקוטי מוהר"ן) "השכל והחכמה שיש בכל דבר", שאליה צריך אדם מישראל להתחבר, והיא משובבת לב וממלאה אותו שמחה.
בימי משבר הקורונה שאנו שרויים בו, צריך תמיד לחיות עם נקודה פנימית זו וללמוד לשמוח בכל מאורעות חיינו ומעשינו מבלי ליפול ליאוש כלל וכלל, וברכתנו לאחינו בני ישראל לזכות להארה נפלאה זו שהיא מקור הנחמה ושלוות הנפש.
