פנחס ביכלר נפרד מהאדמו"ר מסדיגורה זצ"ל

הנני העני ממעש נרעש ונפחד מפחד. הלב שותת דם. מסרב להאמין. כי הנה אנוכי הולך ועומד ליטול את קולמוסי ולכתוב אליו, אל רבנו הקדוש והטהור, מילות פרידה, פרידה בשמי ובשם כל עדת צאן מרעיתו. פרידה. מי היה מאמין.

וכבר באקדמות המילין, בפתח הגיליון, עיני עיני יורדה מים יחד עם כל רחומיו, אהוביו, חסידיו, בשעה שאנו נאלצים בפתע פתאום להעלות על דל שפתותינו את צמד המילים "הרבי זיכרונו לברכה".

אוי לא.

"הרב'ה זיכרונו לברכה". כך ולא אחרת. עד כי יבוא לציון גואל.

ובה בשעה מצמיתה זו אנו מבינים – גם מבלי יכולת להשיג, כי יתומים עזובים היינו. חשך עולמנו בעדנו. כי שוב לא יופיעו פניו המאירות בפתח ה'דאוון שטוב' עטוף בטלית צחורה, סוקר ברחימאיות את צאן מרעיתו; שוב לא יושיט ידו אלינו ל'לחיים' כשעיניו הקדושות סוקרות כל אחד מעמנו והוא נוקב בשמותינו הפרטיים לברכה; שוב לא ייצא בריקוד 'בואי בשלום' לכבוד שבת מלכתא בקדמת בית המדרש ואם כן שוב לא יזכו ילדי החמד שלמרגלותיו בלטיפה אבהית; שוב לא נבואה בקודש פנימה, מותננו חגורים, בדחילו וברחימו, מצוידים בקויטל ואינספור משאלות לב, ואזי יוצאים את החדר סמוכים ובטוחים בעצתו ובברכתו.

אויה, מי היה מאמין כי השתא בראש השנה תשפ"א לא נזכה עוד לעבור כבקרת רועה עדרו להתברך בשנה טובה ומתוקה כשנים הטובות לברכה; מי מילל ומי פילל כי ביום הכיפורים של תשפ"א לא נזכה לשמוע מפיו דברי ההתעוררות מפלחי כליות ולב טרם תפילת הנעילה, בה ביקשנו אשתקד לקרוע את שערי השמים בתפילה לבריאותו השלמה; ובימי חג סוכות של תשפ"א שוב לא נחזה במראה ההוד של עבודת הנענועים הנמשכת עד לצהרי היום; ובשמחת תורה של תשפ"א כבר לא יפזז עד כלות הכוחות, כוחות הגוף וכוחות הנפש, כשהמוני בניו-חסידיו מזמרים ומתפללים לעומתו כאחד עם סיום ההקפות המרטיטות: 'כי אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לך'.

• • •

ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. יום שלישי. י"ט טבת תשע"ג. שבורים ורצוצים, כאובים ודאובים, צעדנו במעלה הגבעה בואכה בית המדרש הגדול ברחוב הרב גוטמאכר בבני ברק. הרבי איננו כי לקח אותו אלוקים. כאן על ריצפת בית המדרש נחה מיטתו של אביו-אבינו, רוענו, רבנו בעל ה'עקבי אבירים' זי"ע. יללות השבר נשמעו מכל פינה, קולות הזעקה נמהלו בנחלי הדמעות, וכך דידינו, אבלים וחפויי ראש, אחר מיטתו של האב הגדול אל מקום מנוחתו ב'נחלת יצחק' בגבעתיים. יתומים היינו, אבל זאת הייתה נחמתנו בעניינו, כי זרח השמש ובא השמש, כאשר אביו הגדול, משמי מרומים, לא הותיר את יתומיו ללא משען ובצוואתו אשר הותיר אחריו כתב לנו כדברים האלה: "ועתה הנני ממנה את בני יחידי הרב ישראל משה שליט"א וממלא את ידו אחרי, אחרי מאה ועשרים שנה מיד, שישב על כסאי – כסא הרבי, ימשיך את דרכי ואת דרכי אבותי הק' לבית רוז'ין-סדיגורה, ויטווה את המשך שלשלת הזהב עד בוא משיח צדקנו ב"ב אמן. הוא יעמוד בראש כל אנשי שלומנו חסידי רוז'ין-סדיגורה וינהיג אותם בתורה ובחסידות ובשאר הענינים כפי שהיו עימי, אליו יבואו במשאלותיהם והוא יעתיר בעדם לטוב להם. ואני בטוח בה' אלוקי אבותי, כי תפילותיו תתקבלנה, ברכותיו תפעלנה ישועות למען כל הבא לפניו, ועצותיו תהיינה בחכמה בבינה ובדעת, כפי שידעתיו, הוא, בהנהגותיו ובאורח חייו ראוי להיות איש על העדה, לחלות פני כל ולקבל כל אדם בסבר פנים יפות, על פי דרך שהיה מקובל בבית אבותי ואבות אבותי הק', מאחר והוא טוב רואי, אני בטוח בה' אלוקי ישראל, כי הוא ישא חן בעיני אלוקים ואדם…".

וכך נטל רבנו את שרביט ההנהגה, היה לנו לאב רחום וחנון. אהב אותנו ורצה בנו. רוממנו. קידשנו. אהבת עולם אהב את כולנו. העתיר עבורנו והיה לנו למבטח. את סתרי ליבנו פרקנו על שולחנו והוא ברחמיו ובחמלתו בירכנו, מסר את נפשו ופעל עבורנו, עבור הכלל ועבור הפרט, טובות ישועות ונחמות.

ולא זו בלבד, רבנו הקדוש ביקש לפאר ולרומם עוד ועוד ועוד את הממלכה הקדושה לבית רוזי'ן סאדיגורה. מבצרי תורה חדשים קמו וגם ניצבו. בתי כנסת ושטיבלאך, תלמודי תורה וכוללים, חבורות קדושות ומסלולי בחינות. יום ולילה, לילה ויום, לא ישבותו.

ובאהבתו אלינו, נשא אותנו רבנו בחיקו כאשר יישא האומן את היונק ולא דרש מעמנו מאומה, כי אם ליראה את השם ולהידבק במצוותיו. וזאת כן חפץ בכל מאודו וביקש מכל אחד מבניו רחומיו. עוד דף גמרא ועוד אחד. עוד 'מצווה' בספר החינוך ועוד אחת. עוד מעט חומש-רש"י ועוד. זאת הייתה משאלת ליבו היחידה, לראות בתפארת דור של מבקשי השם וחושבי שמו. תכלית האדם בעולמו.

ויודעים אנחנו כי ידע גם ידע רבנו, כי לא הייתה בידינו תמיד להשיג כל זאת ולהספיק ללמוד את מבוקשיו שהיו בין כה בזעיר אנפין, וכי טרדות הזמן וטרדות החיים היו בעוכרנו. וגם על כל אלו דווה ליבנו ועינינו דמעה.

• • •

וכך החלו להן ימי ההנהגה הראשונים. עד שקפצה עלינו מידת הדין. אין אנו בקיאים בדיני שמים, אך זאת זכור זכרנו ונמס ליבנו, כי בקושי החל רבנו הקדוש לשבת על כס המלוכה, ויפקדו אותו ייסורים ותחלואים אשר לא שערום בר-אנוש. תקופה אחת בכה ותקופה אחרת בכה. פעם מיחוש שכזה ופעם חולי אחר. לא רצינו לדעת, נוח היה לנו לא לדעת, אך שמו הטהור היה שגור בפינו תמיד בתפילה ותחנונים לבריאות איתנה.

ואז… אז הגיעה המחלה הנוראה. אימת כל בשר. ידענו גם ידענו, רבנו, אוי נא לנו, ועל זאת שחה לארץ נפשנו ודבקה לארץ בטננו ומעינו חמרמרו, כי אשמים אנחנו. אוי! אוי נא לנו. כי עלינו נגזרה הגזירה ועלינו הייתה מוטלת החובה לזעוק השמימה זעקה גדולה ומרה. אוי נא לנו כי לא בקענו דיו את שמי השמים. אוי רבי, בושנו וגם נכלמנו, כי אנחנו המשכנו בשגרת חיינו, בטרדות הפרנסה והזמן, בשעה שאתה, רבנו, היית על מיטת חולייך, אם בארץ הקודש ואם מעבר לים וידעת מכאובים נוראים; התייסרת בבתי החולים בכל מיני חלאים ואנחנו בדרכינו העווינו והרשענו; אתה הוגלית למרחקים אל ארצות ניכר ליטול רפואה לכל מיני ייסורים רעים וממאירים, ואנחנו, באיוולתנו שגינו והזדנו, ואשמים אנחנו כי לא צרחנו מרה לרפואתך השלמה, רבי.

כי לו ידענו כי אך מקץ שבע שנים נחזור שוב מתייפחים מרורות אל בית המדרש הגדול, לא היינו מרפים מתפילות וקבלות טובות ולו לרגע קט עד כי שמע ה' קול בכיינו.

אבל אשמים אנחנו.

ועל זה היה דווה ליבנו ועל אלה חשכנו עיננו. על עטרת תפארת ישראל כי השליך ה'. על האב שהותיר את בניו יתומים כצאן ללא רועה.

אלא שרבנו הגדול, ברוב חמלתו ורחמיו על צאן מרעיתו, לעולם לא נתן לתחלואיו להשפיע על חיי ההנהגה. במסירות גוף ונפש הנהיג את העדה בעוז ותעצומות, נשא אותנו על לוח ליבו, כחותם על זרועו, כאילו לא הייתה אימתה של אותה מחלה ממאירה ונוראה מרחפת מעל ראשנו – עדת מרעיתו ומעל ראשי כל עם בית ישראל. התפילות והשולחנות, השיחות וקבלת הקהל, הכל התנהל כביכול לא ידע גופו הדואב אזמלי מנתחים ומחטי בתי חולים. אבל זאת כן, בכל עת מזדמנת רק ביקש להודות בכל לב על התפילות שהעתירו עבורו. כך כשזכינו לראותו לראשונה במוצאי שבת סליחות אשתקד אחר תקופת שהות ארוכה בלוס אנג'לס הרחוקה, כך בכל עת מצוא, וכך במעמד סיום הש"ס הגדול שהתקיים בהיכל ארנה בירושלים, כאשר אל מול רבבות-רבבות מסיימים, חסידים ואנשי מעשה מכל גווני הקשת היהודית, ביקש להודות לכל עם ישראל כאחד על התפילות שהתפללו עבורו בכל עת ובכל שעה.

• • •

אך הנה. אויה. מה היה לנו. מקץ שבע שנים. נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש. שבת משוש ליבנו ושוב יתומים היינו. שוב עלינו במעלה הגבעה בואכה בית המדרש הגדול בבני ברק. כאובים. דאובים. שפופים. מסרבים להאמין כי כך אנו שבים לכאן כל כך מהר שוב. ושוב לעינינו נגלה המחזה המבעית, המצמית, המצמרר. רבנו הגדול והקדוש עטוף בטליתו, מונח לפני ארון הקודש ורק שלהבות נרות דוממים, מנסים לספר באלם את גודל האסון. משיח אפינו נלכד בשחיתותנו. רבנו הלך למנוחות ואותנו עזב לאנחות. אוי לה לספינה שאבד קברניטה. אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם.

ושם בהלוויה הנוראה. ונזעק זעקה גדולה ומרה. איה ההבטחה שהבטיח לנו אביו אך לפני שבע שנים בצוואתו כי "הוא יעתיר בעדם לטוב להם" וכי הוא "יהיה איש על העדה". איה ההבטחה שהבטיח האב הגדול כי הוא "ינהיג אותם בתורה ובחסידות" ואיה ההבטחה כי "אליו יבואו במשאלותיהם".

איה?

איכה?

רבנו, איכה?

הלוואי והיה זה חלום בלהות. כי כשל כוחנו.

אך זאת אנו מתחננים לפניך, רבנו אוהבנו. היה נא לנו למליץ יושר. כי אין כמוך יודע סתרי ליבנו, איך כמוך מכיר כל צורכנו, צורכי הכלל והפרט. רפואות, ישועות, פרנסה, זיווגים, ומה לא. המשך נא לשאת אותנו ולהשפיע עלינו ממרומים כפי שנהגת בחייך. השתדל והרבה תחינה ובקשה לפני מלך א-ל רם ונישא כפי שצרחנו בקול מר רגעים ספורים טרם הוציאו את מיטתך מן ההיכל: "יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות שתשים דמעותינו בנאדך להיות ותצילנו מכל גזרות קשות אכזריות כי לך לבד עינינו תלויות".