"בשבע בבוקר נכנס עדר בקר למפעל", משתבח ארגנטינאי בטכנולוגיה המודרנית במדינתו, "בשבע בערב כבר יש קופסאות שימורי בקר מוכנות למשלוח לרשתות המזון".
"זה נקרא מהר???" מזלזל רעהו הסיני, "אצלנו בשבע בבוקר נכנסים חלקי אלקטרוניקה למפעל ובארבע בצהריים כבר יש מחשבים ארוזים מוכנים למשלוח".
"מה אתם מבינים במהירות", נאנח הרוסי. "אצלנו חופרים בתשע בבוקר יסודות למזקקת בירה, בשתים-עשרה בצהריים כל הפועלים כבר שיכורים"…
• • •
"יערוף כמטר לקחי תיזל כטל אמרתי", פותח משה רבנו את דבריו בפרשתנו בלשון מליצית, "כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב".
בתרגום חופשי לשפה מדוברת, הביאור הוא כך: יטפטפו (-יערוף) דבריי כגשם וייזלו האמירות שלי כטל. כמו רוח סערה (-כשעירים) שמניעה אנה ואנה את הדשא הנמוך וכתוצאה מכך מתחזק הדשא וגדל [כך מגדלים ומחזקים דברי-תורה את לומדיהם], כמו טיפות (-כרביבים) המשקות את העשבים הגבוהים ומצמיחים אותם [כך מרווה התורה ומגדלת את העוסקים בה].
מה נוכל ללמוד מן הסערות והטיפות (כשעירים וכרביבים) ליום קיץ חם או למלחמה הבלתי פוסקת של היצר באדם לבל ילמד תורה?
"הפקח בא, הפקח בא".
הקריאות הבהולות נלחשו בעיירה הקטנה דרך הדלתות האחוריות. תושבי העיירה רצו מיד לפתח הבית, אחזו בידם מטאטא ענק והחלו עושים את עצמם גורפים את השלג מפתח הבית.
הממשלה הרוסית החליטה ששבילי הגישה לבתים חייבים להיות נקיים תמיד משלג, זה גם מראה אסתטי יותר וגם תעסוקה לא רעה לאזרחים העצלים. אבל מה עושים שהשלג יורד בחורף כמעט מדי שבוע ולא לכולם מתחשק לנקות את השביל החיצוני במקום להתחמם עם כוס 'משקה' מול האח הבוערת?
ממנים פקחים שעוברים עם פנקסי דו"חות וקונסים ללא רחמים את העצלנים.
הפקח ידע היטב שהתושבים כולם 'משחקים את המשחק'. הם לא באמת מנקים את החצר, הם רק מעמידים פנים. אבל כנראה שתמורת משכורת רעב לא היה לו דחוף לאכוף את התקנות.
באחת הפעמים שהגיע הפקח לביקורת, עמדו כל התושבים ומטאטא בידם, הם הניעו אותו אנה ואנה בנמרצות, מחכים שהפקח ילך לדרכו. אבל סרגיי לא החזיק מטאטא. הוא עמד בפתח הבית והציץ בכותרות העיתון היומי.
כשהפקח ניגש לסרגיי ובידו דו"ח בסכום גבוה, הזדעק סרגיי: "הרי אתה יודע שאף אחד לא באמת מנקה. אז למה לקנוס רק אותי?"
"הם לפחות החזיקו את המטאטא ביד", השיב הפקח, "הם הראו שהם רוצים לנקות. אתה מחזיק ביד עיתון. לך מגיע קנס"…
אומר רבי ישמעאל במדרש ('מדרש משלי' אות י): "בא מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה. הקב"ה הופך את פניו ממנו… בא מי שיש בידו שני סדרים או שלושה, הקב"ה אומר לו, בני, כל ההלכות למה לא שנית אותם?… בא מי שיש בידו הלכות, אומר לו, בני, תורת כהנים למה לא שנית?… בא מי שיש בו אגדה, הקב"ה אומר לו, בני, תלמוד למה לא למדת?…"
ממי שיש בידו תלמוד, מבאר רבי ישמעאל, תובע הקב"ה מדוע לא עסק במעשה מרכבה…
רבנו חיים בן עטר, ה'אור החיים' הקדוש, מדייק בדברי המדרש הללו שהקב"ה לא מבקש מהאדם לטפס מעבר ליכולת שלו. מי שיש בידו מקרא בלבד, לא שואלים אותו מדוע לא סיים ש"ס משניות, אלא מדוע אין בידו בכלל 'משנה'. אפילו לא משנה אחת?!
על זו הדרך שואל הקב"ה את האדם: בני יקירי, מדוע לא ניסית להתאמץ לעלות עוד מדרגה אחת?
הדשא הנמוך מקבל רק 'שעירים', לפי היכולת והכוח שלו לסבול. העשבים הגבוהים כבר מקבלים 'רביבים', טיפות חזקות הנורות עליהם בכוח. הם כבר יכולים לספוג יותר.
• • •
יהודים מחפשים להתחזק. לקבל על עצמם קבלות לקראת השנה החדשה. לנקוט פעולות מעשיות כדי לשמר את ההתעוררות שיורדת לעולם בימים הקדושים הללו.
אחרים עדיין אוחזים ברצון לעשות תשובה. הם רואים את השנה שעברה וחוטפים פיק ברכיים כיצד יוכלו לתקן זאת.
לאלו כמו לאלו תורה ציווה משה לפני אלפי שנים: כשעירים וכרביבים. לא נדרש מאיתנו ואף אסור לנו להעפיל בבת אחת כלפי מעלה. רק 'לאחוז את המטאטא', להראות שאנחנו רוצים.
לפסוע פסיעה אחת קדימה, כדי להתנתק מהמקום בו היינו, להתחיל 'לחפור יסודות'.
תשקיעו את כל כולכם בפסיעה אחת בלבד. את התחושה 'המשכרת' כבר תרגישו היטב בעוד כמה חודשים.
