מצה שמורה
בספרי תולדות יהודי פרשבורג, מתוארת דמותו של מי ששימש כרב הקהילה לפני מרנא החת"ס, (והם אכן טמונים זה לצד זה). ש"היה מחמיר גדול בחומרות כל השנה בכלל ובחומרות של חג הפסח בפרט".
רבי משולם לא אכל מעולם מצות בסדר, אלא ממצות מצוה, שהוא עצמו אפה בערב פסח לאחר חצות היום, כאשר הוא מקיים את דברי הרא"ש שראוי לכל אדם לטפל במצוה בעצמו ומשתדל באפייתן, תוך שהוא מזרז את כל העוסקים במלאכה לעשות הכל בזריזות ובמהירות.
אחרי כל הטרחה העצומה, עלה בידו אך בקושי רב להוציא מן התנור שלוש מצות שלמות, והשאר או שהיו שרופות שאינן ראויות לאכילה או שלא היו שלמות כלל אלא מפוררות. אותם מצות שכה עמל קשה על הכנתן, היו שמורות באופן שלא ינזקו וישארו שלמות לליל הסדר. כאשר המצות השבורות מונחות לשימוש בשאר ימי החג, ולתבשיליו.
ואולם באחת השנים הגיע רבי משולם לביתו והנה המצות אינם, בירור מהיר העלה את המעשה הבא: בסמוך לחג, ביקשה הרבנית מהנערה המשרת בביתם לקחת מצות לרסקן, וזאת כדי להכין מהם את הקניידלעך, אותה משרתת תמימה, ראתה את המצות השרופות והשבורות, ולידן את המצות השלימות והיפות, והבינה כי מן הסתם יש להכין קניידלך, מהמצות הכי יפות…
הנערה הפתיה, נטלה את שלושת מצות המצוה, ובהתלהבות דקדושה ריסקה אותן הדק היטב, לקמח מצה מפורר.
כאשר נכנסה הרבנית למטבח, והבינה מה שקרה היא התעלפה במקום, המשרתת ש"תפסה" מה קרה כאן, נבהלה ונמלטה מרוב פחד מהבית, כאשר איש אינו יודע היכן היא מתחבאת, מפחד העונש שיוטל עליה בגין העוון שעשתה.
ואולם כשבא רבי משולם מבית הכנסת ושמע את שאירע, הודיע רב העיר שהוא לא יתחיל בעריכת הסדר עד אשר תשוב הנערה לביתו. "אמנם בכל השנים אני מדקדק במצות מצה יותר מכל בני עירי על אף שגם כל בני העיר יוצאים ידי חובת מצה אלא שאני מחמיר יותר אבל לא כן השנה בשנה זו אהיה כשאר בני העיר ואוכל מצות רגילות, נשלח את הנערה והיא תביא לנו מצות מהשכן וכך נחוג את החג בשמחה".
עד מהרה נמצאה המשרתת המבוהלת, שחזרה לבית, כאשר בהכנסה, פנה אליה גאון ישראל במאור פנים ואמר: תמורת הצער שהיה לך תקבלי ממני מתנה כי בעלך לעתיד פניו יאירו בתורה כאחד הגדולים משום שבמעשך התכוונת אך ורק לשפר את סעודת החג…
משהו מצה
מסופר כי באחד הימים הגיע לקיטונו של רבי יצחק מאיר מגור זצוק"ל בעל "חידושי הרי"מ" יהודי שכולו מבועת ומבוהל, כשבפיו שאלה חמורה ועצומה, האיש סיפר כי הוא נזהר זהירות גדולה ביותר כל ימיו שלא לאכול מצה שרויה בפסח, והנה אויה! אירע בביתו מכשול, כאשר חתיכת מצה נפלה לתוך סיר של מרק עוף, "מה אעשה רבי? האם מותר לי לאכול את המרק?"
חייך הרבי בעל חידושי הרי"ם והשיב: למדתי ב"ה את כל השולחן ערוך ומצאתי שבכל מקום מדובר על משהו חמץ, אבל בשום מקום לא מצאתי מה הדין ב'משהו מצה'…
ושמרתם את המצות
הגאון הצדיק רבי יהודה צדקה זיע"א ראש ישיבת פורת יוסף, סיפר לתלמידיו מעשה שאירע עם הגאון רבי צדקה חוצ'ין, (שהיה דיין בבית הדין של העדה החרדית הספרדית בירושלים ומייסד בית הכנסת "שמש צדקה" בעיר, מתלמידיו של הרב יוסף חיים מבגדאד.)
היה זה בעת שהגאון הנ"ל הלך עם אנשיו מביתו אשר בבגדאד לכפרים רחוקים ושהו יחדיו ימים אחדים כדי להתעסק בקצירת חיטים למצה שמורה בתכלית ההידורים ויתרון הכשר לצורך חג הפסח.
אחרי שהשלימו את המלאכה ביגיעה ובטרחה מרובה הטעינו את שקי החיטה על גבי חמוריהם וחזרו אל מקומותיהם ויהי בעודם באמצע הדרך התקדרו פתאום השמים עבים וכל בני החבורה נתמלאו דאגה שבלב מה יקרה אם ירד הגשם וירטיב את השקים וכל יגיעם יהיה לריק.
כששמע רבי צדקה חוצ'ין (שידוע היה כי תפילותיו עושות רושם רב) את דאגתם, נחפז וירד מעל חמורו פרש כפיו השמימה ונתעטף בתפילה באומרו "יהי רצון מלפניך ה' שאם נגזר לרדת עכשיו גשם שירדו בשטף ובעוז עד שאפילו המרדעת של החמור תהיה ספוגה כליל במים"…
מלויו ששמעו את התפילה תהו לפשר התפילה הזו, שכן לא די שאינו מתפלל שלא בל ירד הגשם, אלא שהוא מבקש מטרות עוז שירטיבו ויחמיצו את כל החיטים?
רבי צדקה, ששמע את תמיהתם, חייך וביאר: שמעו נא רבותי הלא עת קציר חיטים היום ואם יהיו רק גשמים נוטפין קלילות אשר לא ירטיבו את החיטים כעולות מן הרחצה, אנו עלולים להמציא איזה היתר להשתמש בחיטים הללו כאילו יפות הן למצה של מצוה… אי לזאת ביקשתי מרבונו של עולם אם כבר נחתמה הגזירה להוריד עכשיו את הגשם, אנא הורד עלינו גשם שוטף בחזקה והמון מים רבים, שלא ישאירו יותר שום ספק בלב אם החיטים כשרות או פסולות למצה מצוה.
וסיים הגר"י צדקה זצוק"ל: "ויהי אך כילה רבינו את דבריו מיד נתפזרו העבים וזרחה להם שמש צדקה ומרפא ומטר לא ירד ארצה כלל"
נשיכת העכבר
תשובה מרתקת מצינו בכתבי רבי חייים פלאג'י, הלא הוא החבי"ף, מגדולי חכמי הדורות, שאורו בקע בעיר גדולה לאלוקים הלא היא איזמיר, שאלה הנוגעת לעלילותיו של עכבר אחד קטן, שהתעלל בשק של קמח, שהיה מיועד למצה שמורה.
וכך היתה השאלה "שק מלא קמח שהיה מונח הקמח בשק מלא וגדוש ונשך העכבר מצירו כמו רוחב גודל, ותיכף בהיותו השק בתוך שק אחר הדוק הדק היטב קרע השק שעליו, ונטל מהשק שהקמח בתוכו בב' וג' טפחים בסביבות הנשיכה, כמו שהיה השק בלתי נענוע השק ממקומו הדק הטב וקשור בחבל, והוציא הרבה מהקמח אשר סביבות הנשיכה ולא היה שם שום ריעותא מדבק וצואת העכברים, וגם הקמח אשר בצד אחר ריקדוה הדק הטב בי"ג נפה, ולא נמצא שום דיבוק כי לא יש חשש שהלך העכבר ונכנס בתוך השק כלל כי אם שנשך מצד חוץ ואכל באותה חתיכה עצמה שנשך השק.
וכאן בנדון דידן לקחו כב' וג' טפחים והשק סגור פיו למעלה וגם מהודק הקמח בתוך השק אשר לא יש סברא בעולם שיכול העכבר ליכנס בתוך השק בפנים והוא רחוק מן השכל, כל כי האי גוונא נראה דגם המחמירים לא החמירו בכה"ג #1ואפילו למצה שמורה למצוה יכול ליקח#2 וכן שמעתי מפי מגידי אמת שכן פסקו הרבנים אשר היו לפנים ועשו מעשה להתירו וכן הסכימו להתיר עמי חכמי העיר העי"א וכן יש לעשות מעשה להתיר בלי פקפוק כלל…
מצה שמורה
אחד מחכמי מרוקו היה הגאון רבי יעקב בירדוגו זכי צדיק, שהיה מכונה "החכם", רבייעקב היה בנו של הצדיק רבי יקותיאל, ובן אחיו של "רבי רפאל המלאך", הידוע.
בתולדותיו נמצא המעשה הבא: מעשה ששמעתי שהיו שני שכנים שבכל שנה יצאו לשדה בעת הקציר לשמור על קציר החטים למצה שמורה, אחד מהם פנה לרבי יעקב בירדוגו כדי לקבל את ברכתו באומרו: אדוני הרב אם ירצה ד' אני עומד לצאת לשדה כבכל שנה בעת הקציר כדי להביא היטה עבור מצה שמורה, אבקש שהרב יברכני, הרב ברכו ושלחו לשלום.
השכן השני שאף הוא הגיע לרב, ביקש גם כן "היות ואני יוצא כמו חבירי לשדה ארצה ברכה מהרב" ואולם רבי יעקב סירב לברכו ואמר לו "התחת א- לקים אני", האיש יצא ופניו נפולות, ולא ידע מה לעשות אולם אשתו אמרה לו, "מה לך חושש, צא לעבודתך, הבא את החיטה, וכשתחזרו מן השדה שמרו כרגיל על החיטה לבל תחמיץ על ידי גשם טל וכדומה ואל תתן לבך לזוטות"
השנים יצאו להביא את החיטה, מכרוה לאחר מכן, אך עם הזמן התברר דבר פלא, תופעה מוזרה שחזרה על עצמה, כל אלה שקנו את החטה מהשכן שלא קיבל את ברכת הרב, ירד הגשם על הקמח והחיטים בדרכם למאפיה וכל המצות נפסלו.
הרוכשים שבאו לשאול את הרב מה עושים במצב שכזה, נשאלו מידי מי הם קנו את החיטים, ועד מהרה נשלח שמשו של הרב לקרוא לסוחר החיטה.
"עליך להודות לפני, מה עשית" שאלו רבי יעקב, והיהודי השיב בפנים נפולות, שלאחר שהוא הביא את החטה ואכסן אותה כרגיל במחסן, ירד עליה הגשם והיא הוחמצה, אך הוא שלא עמד בנסיון, מכר אותה בתור הטה כשירה למהדרין כרגיל..
הרב חייב אותו לשלם את כל הנזק שנגרם לציבור והמוכר שאל את הרב מדוע קרה לו כך וגם מדוע בזמנו לא זכה לקבל את ברכת הרב כמו שכנו, ענה לו הרב: השכן פנה אלי בשם השם ואמר אם ירצה השם לכן ברכתיו, אולם אתה לא פנית לעזרת ד' שהוא מקור הברכות וסמכת רק על ברכתי, ולכן לא ברכתיך"
קמח למצות או ללחם?
סיפר הגאה"צ רבי יהודה מדז'יקוב זיע"א, על מעשה שהיה בהגה"צ רבי משה לייב מסאסוב, והוסיף שרבי יעקב מליסא זצוק"ל בעל החוות דעת, היה חוזר על מעשה זה למרות שלא היה חסיד.
רבי משה לייב, קיבל מרבו הרבי ר' שמעלקע מניקלשבורג זיע",א קמח שמורה למצות מהדרין מן המהדרין.
בדרכו לביתו שמע רמ"ל, בכיות מאחד הבתים, וכשנכנס מצא שם ילדים רעבים שהוריהם לא היו בבית. רבימשה לייב הסיק את התנור ואפה להם מהקמח שבידו כמה לחמים לאכול. מאלר שטען כי ההידור הגדול ביותר הוא שיהיה ליהודים מה לאכול.
[ידוע שרמ"ל מסאסוב זיע"א היה יוצא מופלג במידת החסד, ומסופר שמידי ערב בחצות היה מתחפש בלבוש רוסי ונושא עצים לבתי היולדות בעיר, ובתוך כך כך היה אומר תיקון חצות. כשסיים להבעיר את התנור היה מבקש בשכרו כוס יי"ש, וכשנענה שאין בבית היה נוהג לומר שמספיק לו גם מים שהיו בבקבוק של י"ש. כשהיה יוצא היו מפטירין אחריו שהשי"ת לא יזכור לגוי הזה את המעשה הטוב שעשה…].
השרף מבריסק
ידוע ומפורסם עוצם הנהגותיו של ה"שרף" הקדוש מבריסק, המהרי"ל דיסקין, שהיה ידוע בחומרותיו המפליגות בהלכות הפסח.
מסופר כי פעם הוא נשאל על ידי אחד ממקורביו, שביקש לדעת עד היכן שיעור זהירות בפסח, והרי כלל הוא אין לנו אלא מה שעינינו רואות. השיב לו רבי יהושע לייב אמור לי לוי אתה עד היכן שיעור משהו, ואומר לך עד היכן שיעור זהירות מגעת…
מטמון יקר
ב"הגדה מבית לוי" מובאת עדות של אחד ממקורביו של מרן הרב מבריסק שיע"א, שהגיע פעם באחד מימי הפסח לביקור בביתו של הרב מבריסק לפתע ראה בחצרו של הרב קופסא גדולה מעץ שהיתה נעולה במנעול חזק וגדול. שאל האיש מה יש בקופסא זו, שכן הוא היה בטוח היה כי הקופסא מכילה אוצר עצום של מטבעות.
להפתעתו ענו לו בני הבית שבקופסא זו מצויות המצות של הרב, המשיך האיש ושאל: וכי לשם מה המנעול הגדול שעל הקופסא? יש כאן חשש מגנבים שיגנבו את מצותיו של הרב?
ענו לו בני הבית: הרב אומר כי נאמר 'ושמרתם את המצות' משום כן יש לשמור את המצות בשמירה הטובה ביותר, תתאר לך אילו היה לו לאדם מליון מטבעות זהב בודאי היה שומר על האוצר הזה בכספת המוגנת והשמורה ביותר שמירה מעולה כך יש לשמור את המצות הן שוות לא פחות מאשר מליון מטבעות זהב"…
הקפידא היחידה
בספר 'נפשות חסידיו', מסופר מעשה על הרה"ק רבי דוד משה מטשורטקוב, שהיה ידוע כאדם ענוותן ושפל ברך עד מאד, שמעולם לא הקפיד על שום בריה.
אולם היה פעם אחת שהוא הקפיד על אדם, וההוא נכווה מגחלתו, ומעשה שהיה כך היה.
נהוג היה בטשורטקוב שהרבי היה שולח לפני פסח לחשובי החסידים מהמצות שנאפו עבורו, כשהיה לו בזה ענין מיוחד, מובן מאליו שהיו רבים מהחסידים שהשתוקקו לקבל מצה ממצותיו של הרבי, והיו כאלה שאף שיחדו את הגבאי על מנת שישלח גם להם מן המצות…
והנה באחת השני, בה רבו המבקשים והמשלמים, הבחין הרבי בחג הפסח שיש מחסור במצות שעל שולחנו, ועל אתר הבין שיד הגבאי היתה בדבר, והוא חילק מצות ללא רשותו.
פנה הרבי לגבאי ואמר?: הסבור אתה שאני אופה?
ומספרים כי באתו יום, אותו גבאי לקה בשיתוק ל"ע זמן רב היה רתוק למטתו משהוטב מצבו וכבר והוא התהלך בחוץ על משענתו, הוא הלך לפייס את האדמו"ר זצ"ל ונעתר לו אחר כך שב למשמרתו לעמוד לצד הרבי בשעת קריאת הקויטלך אך לשאר עבודות הגבאות לא חזר מפאת חולשתו.
התרת נדרים
על ריש גלותא דקלעצק הגאון רבי אהרון קוטלר זצוק"ל מסופר, כי הוא כל ימי הפסח אכל מצות שמורה עבודת יד שנאפו לשמה כדי לקיים המצוה דאכילת מצה כל שבעה כדעת הגר"א, אום את'הכופתאות' ה'קניידל"ך' הוא אכל אף כשהן היו עשויות ממצות מכונה, למרות שיש בהן חשש מסוים בנוגע לכוונה לשמה.
וביאר רבי אהרון את טענו, שמאחר שבין כו"כ אין להן תואר מצה לא שייכא בהו המצוה כלל.
מענין לציין כי לעומתו, הקפידה הרבנית ע"ה לאכול מצות מכונה בלבד כמנהג בית אביה וטענתה בפיה שבמצות יד רואים לפעמים באמצע שהפת כהה דהיינו שהמצה לא נאפתה מספיק ולכן מצות מכונה יותר מהודרות.
בגלל טענה זו שנשמעה מפיה הרבה פעמים ראו לפעמים את רבינו יושב ובודק בזכוכית מגדלת כל מצה ומצה באמצעה כדי לוודא שאכן נאפתה כראוי די הצורך
לימים סיפר אחד מתלמידיו כי כאשר הוא התארח בימי הפסח בישיבה בלייקווד ורבינו שמע שהלה נזהר מלאכול מצה שרויה כמנהג אבותיו, דאג שיספקו לו כלים נפרדים. אולם כאשר האיש התבטא בנוכחותו שאינו אוכל קניידל"ך משום שיש בהם חשש חמץ' נזף בו רבי אהרון ואמר "אם כן מנהגך מנהג של שטות ומותר לך מיד לאכול כופתאות אינך זקוק אפילו להתרת נדרים"…
שו"ע אחד בישראל
כל סיפר תלמידו של רבי אהרון, רבי שמעון הירש ממונסי: באחת השנים, התארח על שולחן הסדר של רבי אהרון, בחור מארץ ישראל מיוצאי גלות תימן שבא ללמוד פרק זמן בלייקווד ורבי אהרון קירבו והתייחס אליו בחביבות רבה.
במהלך הסעודה אף כיבד אותו ראש הישיבה לשיר את הניגונים המקובלים בקרב בני עדתו פצח הצעיר וסלסל בנעימה ובמבטא תימניים את שירו של רבי שלום שבאזי זלה"ה, #הֲבַת הֲדַסָּה עַל לְבָבִי נִקְשְׁרָה, וַאְנִי בְּתוֹךְ גּוֹלָה פְּעָמַי צוֹלְלִים. לוּ יֵשׁ רְשׁוּת לִי אֶעֱלֶה אֶתְחַבְּרָה תּוֹךְ שַׁעֲרֵי צִיּוֹן אֲשֶׁר הֵם נֶהְלְלִים. שַׁחְרִית וְעַרְבִּית בַּת נְדִיבִים אֶזְכְּרָה לִבִּי וְרַעְיוֹנַי בְּחֵשֶׁק נִבְהֲלִים. בִּנְעִים זְמִירוֹת מִנְּדוּד אֶתְעוֹרְרָה וַאְנִי וְרַעְיָתִי בְּרִנָּה צוֹהֲלִים. בִינוּ עֲדַת קֹדֶשׁ בְּשִׁירָה חֻבְּרָה חָתָן וְהַכַּלָּה בְּחֻפָּה נִכְלְלִים. זֶה יוֹם שְׂמָחוֹת לַאֲיֻמָּה יָקְרָה כִּי הִיא וְדוֹדָהּ חֵן וְחֶסֶד גּוֹמְלִים. יַחְדָּו עֲלֵי שֻׁלְחָן וְכוֹס דּוֹדִי קְרָא זַמֵּן שְׂרִידֵינוּ וְכָל הַנִּסְגְּלִים. מִכּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשְׂמְחָה וַאְזַמְּרָה אוֹצִיא לְכָל סוֹדִי וְאָשִׁיב שׁוֹאֲלִים. שֵׁם טוֹב לְמַשְׂכִּילִים בְּדַעַת יָשְׁרָה כִּי הֵם עֲלֵי יִצְרָם בְּוַדַּאי מוֹשְׁלִים. אַהְבַת יְחִידָתִי לְטוּב אֵל נָהֲרָה בָּרוּךְ שְׁהוּא נוֹתֵן שְׂכַר כָּל פּוֹעֲלִים. שָׁלוֹם כְּנָהָר לַעֲדָתִי יִנְהֲרָה זָקֵן וְגַם בָּחוּר וְכָל הָעוֹלְלִים#2.
כשסיים לשיר ביקש רבי אהרון בפנים מחייכות שהתלמיד יבהיר לכל המסובים את המלים והתוכן של השיר ולבסוף החמיא לו על שירתו.
מאוחר יותר כשהבחין באמצע עריכת הסדר שהבחור התימני רוצה מדעתו לנהוג בענין מסוים כשיטת הרמב"ם, התרעם על מעשהו וזרק לעברו קוביית סוכר כדרכו תמיד בכל פעם שהרגיש כי ראוי לו להקפיד על מישהו וקרא: "יש רק שו"ע אחד בישראל והנו מחולק לשניים פסקי המחבר לספרדים ופסקי הרמ"א לאשכנזים אך לא יותר מזה אין אדם רשאי לנהוג כרמב"ם או כפוסק אחר מלבד השולחן ערוך! הלא ידוע שהפרי חדש רצה לחדש שו"ע משלו ולא הניחוהו משמים גם הגר"א רצה לחבר שו"ע משלו ולא הרשוהו ואתה יש את נפשך לנהוג כרמב"ם?"
ותוך כדי דיבור הוסיף "אם לשיטת הרמב"ם תיזיל לא תוכל הערב לקיים אצלנו המצוה של ד' כוסות שכן הרמב"ם סבור שצריכים לכוס של מצוה דוקא יין הראוי לנסכו על גבי המזבח ואין לנו פה בנמצא יין כזה…"
