מערכת הבריאות של מדינת ישראל מורכבת משתי מערכות: הפרטית והציבורית. הן אינן זהות בגודלן וגם לא בחשיבותן אבל הן קיימות. הדלק הפיננסי שמפעיל את המערכת הפרטית הם הפרמיות שמשולמות עבור ביטוחי הבריאות הפרטיים. בתעשייה זו יש מיליארדים רבים של שקלים שמערכת הבריאות הציבורית אינה מנצלת אותם ואינה נהנית מהם, בגלל קיבעון מחשבתי.
חצי מהציבור מבוטח בביטוח פרטי, וניצול נכון של משאבים אילו על ידי המערכת הציבורית היה יכול לפתור בעיות רבות במערכת הזו כאשר התקציב זה רק אחד מהם. אבל מקבלי ההחלטות אינם עושים דבר בכיוון הנכון.
שורשי הכישלון עמוקים. מערכת הבריאות מעולם לא נוהלה כראוי ולצערי ממשיכה בניהול כושל גם היום. קיוויתי שהממשלה החדשה המשוחררת מכבלי העבר תוכל להסתכל על המערכת בראש פתוח, חדשני ויצירתי ולא תהיה נעולה בטעויות של העבר אבל כנראה שטעיתי.
הסוד להעלאת הרפואה בישראל על דרך המלך עוברת בין השאר בחיבור חכם בין הרפואה הפרטית לציבורית. עלינו להשתחרר מן התפיסה המעוותת של שוויון ועל הרפואה הפרטית להיות הקטר המושך את מערכת הבריאות קדימה.
עלינו להבין שרפואה פרטית, אם ניתן לה המקום הראוי לה, אינה באה על חשבון המשאבים הקיימים אלא מפתחת אותם. המערכת הפרטית, ובכלל זה הביטוחים הפרטיים, יוכלו להיות הבסיס לתוכנית מימון של כלל המערכת הציבורית לא כעונש כהמלצת האוצר אלא כהטבה,
מערכת הבריאות של ישראל ממותגת היטב, יש לה שם ומוניטין טובים וצוותים רפואיים טובים ומיומנים. אבל יש פער משמעותי בין השם הטוב לאיכות האמיתית. מערכת הבריאות שלנו מציעה לאזרחי המדינה הרבה פחות ממה שהייתה יכולה להציע וממה שהייתה צריכה להציע. החשש העיקרי הוא שמצב זה יחמיר מאוד בטווח הארוך.
תוחלת החיים הממוצעת בישראל גבוהה במיוחד, והיא נובעת בין השאר ממגוון גורמים שאינם קשורים ישירות לאיכות הרפואה בישראל. גולת הכותרת המעידה על הבעייתיות הקשה של המערכת מתגלית כאשר אנו רואים שפרמטר החשוב של "מוות בר מניעה" ישראל נמצאת רק במקום ה-18 בקרב מדינות ה OECD, ובמוות בבתי חולים ממחלות זיהומיות ישראל מככבת במקום הראשון.
הסיבות העיקריות לחוסר הצלחתה של המערכת הן העדר אסטרטגיה, תפיסה שגויה של ה"שוויון" הרצוי, וחוסר הסכמה לגבי מקורות המימון של המערכת.
נדרשת תכנית אסטרטגית
טענה שחוזרת על עצמה כמעט בכל הזדמנות היא שחסר כסף במערכת הבריאות ושכל הפתרונות לחוליי המערכת תלויים בהגדלת המשאבים מתקציב המדינה. זו תפיסה שגויה: הבעיה העיקרית היא העדר תוכנית אסטרטגית ארוכת טווח שיודעת לקחת בחשבון את צורכי המערכת בטווח הארוך, ניהולה והוצאתה אל הפועל. עיקרי התוכנית צריכים לכלול: הסדרת מערכות היחסים בין הפרטי לציבורי, העברת משקל הכובד מבית החולים לקהילה, קביעת עקרונות חדשים למימון מערכת הבריאות, חקיקת החוק למדיניות בריאות לאומית שישלים את חוק ביטוח בריאות ממלכתי.
רפואה פרטית נחוצה כדי לאפשר חופש בחירה – ברופא, במיקום ובעיתוי של קבלת הטיפול הרפואי. זכות הבחירה אינה רק זכות מקודשת שיש לשמור עליה מכל משמר – היא גם טבע הטבוע בנו. במערכות שאינן מאפשרות בחירה מעל השולחן, מתקבלות תוצאות של רפואה שחורה והפליה לטובת מקורבים ועשירים מתחת לשולחן. חשוב להבין שהרפואה הפרטית אינה חותרת תחת השוויון, אלא להפך, תורמת לו, וכי הרפואה הפרטית אינה טפיל שחי על חשבון הרפואה הציבורית אלא זרוע משלימה והכרחית להבטיח רפואה ציבורית טובה יותר.
הביטוח הפרטי איננו כלי לעשירים בלבד: ביטוח הוא כלי קפיטליסטי להשגת יעדים סוציאליסטיים: הוא כלי העזר המאפשר את הרפואה הפרטית ומבטיח את המימון שלה גם לאנשים שאין ידם משגת לשלם עבור שירותים יקרים. ביטוח הוא מכשיר כלכלי מודרני שבו הרבה אנשים משלמים מעט כסף על מנת שמעט אנשים הזקוקים לטיפול הרפואי יקר יוכלו לממן אותו, ובכך הוא גם כלי המגביר את יכולת הבחירה ואת השוויון. הביטוח איננו פוגע במערכת הבריאות הציבורית אלא מסייע לקיומה. אם נבין זאת, נוכל לעשות שימוש בכלי חשוב זה כנדבך נוסף לצד מערכת הבריאות הציבורית לשיפור השירות הרפואי בישראל והגדלת מקורות המימון שלו.
מימון מערכת הבריאות יתחלק בין שישה גורמים: תקציב המדינה הכללי, מס הבריאות הייעודי, חברות הביטוח, המעסיקים, התעשייה הפרמצאוטית וכן צרכן הבריאות הפרטי. מבוטחים בחברות הביטוח יוכלו לקבל טיפול רפואי במתקני המערכת הציבורית (שר"מ – שירותי רפואה משותפים, ראו להלן) במימון חברות הביטוח וכך ייפתח מקור הכנסות נוסף לבתי החולים הציבוריים. חלק מהמימון של הביטוחים הפרטיים יעשה על ידי המעסיקים, כשהממשלה מסייעת ומכירה בהוצאות אלה לצורכי מס בדיוק כפי שהיא מכירה בהוצאות קרן פנסיה וביטוח אובדן כושר עבודה, וחלק ימומן על ידי העובד עצמו. כצעד משלים, התעשייה הפרמצאוטית תשתתף במימון תרופות וטכנולוגיות יקרות לאוכלוסייה החלשה שאין באפשרותה להצטייד בביטוח פרטי לפרק הזמן שבין יציאת הטכנולוגיה לשוק עד לכניסתה לסל הבריאות.
תיעשה הפרדה מלאה בין המערכת הפרטית למערכת הציבורית. רופא שיבחר לעבוד במערכת הציבורית יעבוד רק במערכת הציבורית (לרבות בקופת חולים), כשהאופק הפיננסי שלו יהיה השר"מ. רופא שיבחר לעבוד במערכת הפרטית יוכל לעבוד בה אך לא יוכל להיות רופא שר"מ ולא יוכל לקבל תפקיד ניהולי בבית החולים הציבורי. המערכות לא תילחמנה האחת בשנייה באופן מזיק כי התחרות ביניהם תהיה בריאה, תורמת לאיכות הרפואה ולזמינות השירות ומקורות המימון שלה יהיו מוגדרים.
יוקם בבתי החולים הציבוריים מערך של שירותי רפואה משותפים – "שר"מ": השר"מ יאפשר מתן שירותים רפואיים פרטיים בתשלום מכיס המטופל או בהשתתפות חברות הביטוח במתקני המערכת הציבורית, בכל שעות היממה, על ידי רופאים שאינם מהווים עוד חלק מצוות האורגני בית החולים הציבורי. הרופאים שיהיו מורשים לבצע שר"מ יהיו רופאים ותיקים במערכת הציבורית, שסיימו קדנציה ניהולית אחת או יותר במערכת הציבורית, תרמו את תרומתם למערכת, ובחרו להישאר בה ולנתח חולים באופן פרטי במתקנים הציבוריים. בין הצוות הציבורי לרופאי השר"מ תתפתח תחרות בריאה על ליבו של החולה שתביא לשיפור השירות ואיכות והטיפול שיקבל החולה בבית החולים הציבורי. בנוסף, עצם העובדה שרופאים ותיקים יישארו בבית החולים הציבורי ויוכלו בכל עת לסייע מניסיונם, תתרום אף היא להעלאת רמת הרפואה בבית החולים.
הפתרון של מיסוי הביטוח הפרטי כפי שמתוכנת הממשלה לקבוע בחוק ההסדרים יעשה בדיוק את ההיפך: יקטין את כמות המבוטחים, יגדיל את העומסים של המערכת הציבורית ויבטיח שמערכת הבריאות שלנו תמשיך לאכזב את הציבור בישראל.
—–
ד"ר אודי פרישמן, מומחה למדיניות בריאות העומד בראש 'קבוצת ד"ר פרישמן' וחברת הייעוץ 'פרש קונספט', לשעבר סגן מנהל בית החולים אסותא, סמנכ"ל חברת הפניקס, מנכ"ל החברה הכלכלית של קופ"ח לאומית ויועץ לשר הבריאות.
