"אל תשאל איזה יום עבר עלי", שח רבי זלמן בריזל לבנו, ר' נטע בריזל.
טרם שנמשיך לספר מה דיברו ביניהם האב ובנו, חובה עלינו לערוך היכרות עם הדמות המופלאה שהייתה מיקירי עיר הקודש ירושלים ומדמויות ההוד של בני היישוב הישן. יהודי ישיש שכל חייו היו תורה ועבודת ה', למרות כל הצער והייסורים שהיו מנת חלקו, לא מש החיוך משפתיו.
רבי זלמן כאמור היה יהודי ישיש, וכאשר אמר לבנו שעבר עליו יום מתיש, נחרד הבן: "מה אירע לך, אבא?"
"קמתי בבוקר והנעליים היו ללא שרוכים", נאנח רבי זלמן שה'בוקר' שלו החל בשעה שתיים בלילה… "כנראה שהנכדים שיחקו בלילה בנעליים וכעת אינני יכול ללכת בנעליים בלי שרוכים. התחלתי לחפש בכל הבית, עד שלבסוף מצאתי תחת אחת המיטות שרוך אחד, התיישבתי בכבדות והתחלתי להשחיל אותו בידיים רועדות פנימה.
"סוף סוף יש לי שרוך, אבל הנעל השנייה מה איתה?" הקשה רבי זלמן רטורית. והמשיך לספר: "לא התייאשתי, ולמרות החשכה והקושי חיפשתי עוד ועוד (זהו יהודי מהדור הקודם שלא העלה בדעתו להדליק אור בביתו שלו עצמו, כדי לחפש משהו באמצע הלילה. הרי אנשים ישנים…), ובחסדי ה' מצאתי בסוף את השרוך השני.
"הלכתי סוף סוף למקווה, כבר באיחור של שעה ויותר, ונכנסתי לטבול כהכנה לתפילת שחרית. אך מיד כאשר אני יוצא מהמקווה אני נחרד לגלות שהבגדים שלי אינם".
הבן החניק קריאת השתוממות, מי זה יגנוב בגדים במקווה, ועוד של יהודי זקן ובא בימים?!
"חשבתי כבר לשלוח מישהו לבית שלנו כדי שיביא בגדים, אך אמא ישנה ואסור להעיר אותה בשביל זה", המשיך רבי זלמן.
"אז מה עשית, אבא?" לא יכול הבן עוד להתאפק.
רבי זלמן חייך את הטוב שבחיוכיו: "פשוט התעוררתי בבוקר, מצאתי את הנעליים עם השרוכים ליד המיטה, לא בזבזתי שעה בחיפוש אחריהם, הלכתי למקווה ושבתי כשהכל בסדר והבגדים עלי.
"עכשיו תאר לך", הגיע רבי זלמן לסיבה שהביאה אותו ל'פברק' סיפור שלא היה באוזני בנו המשתומם, "אילו אכן זה היה קורה כפי שתיארתי, האם לא היינו מודים לה' כשלבסוף היה מגיע הקץ לסבל? ודאי שכן.
"אז למה שלא נעשה זאת גם כשהכל הולך למישרין?!"…
ואתם הקוראים שואלים: סיפור יפה. אולי אף משעשע. בוודאי בעל מסר. אך במה הוא קשור לבלעם, ו… אלינו?
ובכן, בלעם רוכב על אתונו והיא עושה לו משחקים. במשך שלוש פעמים היא פשוט מסרבת להמשיך לפי הניווט שלו. הוא מכה אותה באכזריות, היא פותחת את פיה ומדברת, והוא – האידיוט – מסרב להבין שזה נס. עונה לה בחזרה: "את התחלת"…
או אז מגלה הקב"ה את עיני בלעם שמלאך ה' הוא שעמד מול האתון ועיכב אותה.
בלעם משפיל עיניים במבוכה: "חטאתי. כי לא ידעתי כי אתה ניצב לנגדי". עד עכשיו הוא חשב שהאתון עושה לו דווקא…
אם אנחנו רואים שיש תקלות, עיכובים, בעיות – הקב"ה מאותת לנו. אבל הגוף שהוא כאתון – אינו יכול לדבר, הנשמה היא שצריכה להבין.
ואם הכל הולך למישרין? אז ודאי שיש לומר תודה לקב"ה ולהודות לו על כך שהתקלות נמנעו מראש והכל זורם בצורה חלקה.
