שרידות מרבית בעלי חיים בטבע נמוכה במיוחד בתחילת חייהם. מי הם השורדים ומה מאפיין אותם הינה שאלה מרכזית באקולוגיה, אך גם כזאת שקשה לענות עליה עקב הקושי באיסוף נתונים מתאימים מחיות בר. ממחקרים קודמים ידוע כי תקופת החיים המוקדמת משפיעה באופן מכריע ולאורך טווח על הישרדות הפרט בהמשך חייו. תנאי מזג האוויר, בית הגידול, איכות הטיפול ההורי בתחילת החיים פועלים במקביל לתכונות תורשתיות ויחד משפיעים על מבנה הגוף, הכישורים ואפילו האופי של הצאצאים, ויכולים לשפר משמעותית את שרידותם בעתיד. גוזלים שמנים יותר או כאלו שבקעו מוקדם יותר בעונה, למשל, ידועים כבעלי סיכויי שרידות טובים יותר, ככל הנראה עקב יתרונם התחרותי על גוזלים רזים או כאלה שבקעו באיחור. אך מה לגבי ההתנהגות? האם הבדלים בהתנהגות בגיל מוקדם יכולים לנבא מי יהיו השורדים המצטיינים בהמשך החיים ומי אלה שלא ישרדו?
בציפורים נודדות, לפרחונים (ציפורים צעירות שרק פרחו מהקן) יש זמן קצר של שבועות בודדים לפני שהם יוצאים לנדידה הראשונה בחייהם – מבחן קשה פיזית ומסוכן שרבים מהם לא ישרדו. פעילות הצעירים בתקופה שבין הפריחה לנדידה חשובה ביותר ללמידת כישורים הכרחיים של תעופה וחיפוש מזון, ולכן אפשר להניח שהבדלים בין פרטים בפעילותם בתקופה זו יכולים לנבא מי מהם ישרוד בעתיד. סוגיה זו עמדה במוקד מחקר חדש שהתמקד בציפורים נודדות ונערך במעבדה לאקולוגיה של תנועה בראשות פרופ' רן נתן כחלק מעבודת הדוקטורט של ד"ר שי רוטיץ' במכון למדעי החיים באוניברסיטה העברית, וכלל עוד תשעה חוקרים מהמעבדה ומאוניברסיטת פוטסדם ומכון מקס פלאנק הגרמנים להתנהגות בעלי חיים. מאמר מדעי המתאר עבודה זו פורסם לפני מספר ימים (13 בינואר) בכתב העת "Proceedings of the royal society B". "ציפורים נודדות מהוות מודל מצוין לבחינת הקשר שבין הבדלים התנהגותיים בשלבי החיים המוקדמים להישרדות שלאחר מכן", נכתב במאמר.
במסגרת המחקר הוצמדו תגים קטנים המשדרים נתוני GPS (כל 5 דקות) ותאוצת הגוף (כל 15 שניות) ל 103- חסידות לבנות (Ciconia ciconia) צעירות כשבועיים לפני פריחתן מהקן. עבודה זו בוצעה בגרמניה לאורך ארבע שנים, בין 2011 ל-2014, שם מקננות החסידות ביישובים ושטחים חקלאיים. נדידת החסידה הלבנה נחקרה רבות בישראל ובעולם ומין זה מהווה סמל לנדידת הציפורים מימי ירמיהו הנביא ומודל מחקרי מצוין לבחינת הקשר בין הפעילות בתחילת החיים לפני הנדידה (בגרמניה) לשרידות במהלך השנה הראשונה לחיים (מאירופה לאפריקה ובחזרה, לרוב דרך ישראל). נתוני ה-GPS סיפקו מידע על תנועת הפרטים ונתוני תאוצת הגוף אפשרו לכמת את רמת הפעילות ולהבחין בין התנהגויות שונות (הליכה, ניקור מזון, מעוף דאייה או נפנוף, עמידה, ישיבה וניקוי נוצות) ברמת דיוק גבוהה. מצב הביצים והגוזלים בקינים תועד באמצעות רחפן. כך נאספו נתוני משקל הגוף, תאריכי בקיעה ונדידה, מספר האחים וזוויג הגוזלים – שנמצאו כמנבאי הישרדות במחקרים קודמים. אומדן השרידות נעשה לפי נתוני המיקום ותאוצת הגוף של הציפורים הממושדרות שאפשרו במקרים רבים הגעה פיזית לאתר כדי לאמת שאכן מדובר באירוע תמותה.
ממצאי המחקר הראו כי חסידות צעירות שהיו פעילות יותר בקן לפני הפריחה מממנו, היו גם יותר פעילות בתקופה העוקבת שלאחר הפריחה מהקן ועד לנדידה, ושרידותן בהמשך בנדידה ובמהלך השנה הראשונה לחייהן הייתה גבוהה יותר. כדי להתמקד בהשפעת פעילות החסידות בתחילת החיים, גורמים אחרים כמו תנאי מזג אוויר (שהיו שונים בארבע שנות המחקר) נלקחו בחשבון בניתוח הנתונים ונמצא שהבדלים ברמת הפעילות של החסידות לפני תחילת נדידתם מסבירים חלק ניכר מהשונות בהישרדותם בהמשך. בנוסף נמצא שלאחר פריחת הצעירים מהקן, רמת פעילותם היומית עלתה באופן הדרגתי, מגמה המשקפת ככל הנראה את קצב ההתפתחות המוטורית והלמידה המרחבית. החסידות השורדות-המצטיינות היו אלה שהראו רמת פעילות גבוהה וקצב שיפור יומי גבוה של רמת הפעילות בתקופה שלפני היציאה לנדידה.
זאת ועוד, כפי שמוסבר במאמר, נתוני המעקב חשפו הבדלי איכות אישיים של הציפורים שעשויים להשפיע על הישרדותם בהמשך חייהם. פרופ' נתן מסביר: "הנתונים שלנו הראו שמעבר להשפעה של הניסיון, משקל גוף, הבדלים בתנאים בין השנים והשקעה הורית, רמת הפעילות מאפיינת את איכותו של הפרט. הבדלים באיכות הפרט יכולים לנבוע, למשל, מהבדלים בתכונות פיזיולוגיות או בתכונות האופי של כל ציפור. ההכרה שלבעלי חיים יש אופי מובחן נתמכת על ידי אלפי עבודות מדעיות בשנים האחרונות. דוגמה רלוונטית לעניינינו היא מחקר על חסידות לבנות בספרד שהציע שאופי פרואקטיבי – פרטים שהם פעילים, נועזים (bold) ואגרסיביים יותר – נמצא במתאם עם שרידות גבוהה יותר, לפחות בתנאים מסוימים. תוצאות המחקר שלנו תומכות בהשערה זו. לכן הצענו, בזהירות הנדרשת, שרמת פעילות גבוהה עשויה להעיד על אופי פרואקטיבי שמקנה לפרט הצעיר יתרון בשרידות כפי שמצאנו במחקר זה".
גורם מרכזי אחר שנחקר הוא משך התקופה שבין הפריחה מהקן לתחילת הנדידה, שהיא קריטית לאימונים והכשרה לקראת הנדידה. החוקרים שיערו שפרטים שיצאו לנדידה לאחר "תקופת הכשרה" ארוכה יותר יהיו בעלי שרידות גבוהה יותר. הממצאים המרתקים הראו שכאשר משך תקופת ההכשרה הוא קצר, כשבוע בלבד, סיכויי השרידות אכן קטנים, כנראה משום שזמן קצר זה אינו מספיק לרכישת ניסיון וכישורים הכרחיים. כאשר משך תקופת ההכשרה הוא שבועיים או שלושה, סיכויי השרידות אכן עלו באופן ברור. אולם, בניגוד למשוער, כאשר תקופת ההכשרה ארוכה במיוחד, כחודש ואף יותר, סיכויי השרידות צנחו לערכים נמוכים. ההסבר לממצא מפתיע זה עלה מנתונים נוסף של הנתונים, כפי שמסביר פרופ' נתן: "מצאנו שקצב שיפור הפעילות היומי של הפרטים האלה הוא נמוך. כנראה מדובר בפרטים שקצב ההתפתחות או הלמידה שלהם איטי, לכן היציאה לנדידה מתעכבת יתר על המידה והישרדותם בהמשך הנדידה נמוכה".
לסיכום, ממצאי המחקר מדגישים שלתקופה קצרה בתחילת חיי הציפורים, בעיקר שבועות בודדים לאחר פריחתן מהקן, יש חשיבות קריטית בקביעת סיכויי הישרדותן במהלך הנדידה בהמשך חייהן. מחקר זה גם מדגיש את חשיבות בחינת ההבדלים בתכונות הפרט, כמו תכונות אופי, אותן ניתן לחקור לא רק באמצעות ניסויי מעבדה מבוקרים אלא גם בחיות בר חופשיות בסביבתן הטבעית באמצעות נתונים ממשדרי מעקב טלמטרית, ולנבא בעזרתם את סיכויי ההישרדות. מחקר זה הוא אחד הראשונים המדגים שימוש בנתוני מעקב לחקר טיפוסי התנהגות של חיות בר חופשיות בסביבתן הטבעית, ויש לו השלכות חשובות לממשק, שמירת טבע ולהצלחת תכניות השבה של ציפורים לבית גידולן הטבעי.
