הדי הוויכוח נשמעו ב'מְּלַאח' (אזור המגורים) היהודי למרחוק. בהמה נשחטה וספק התגלה בה. החלו תלמידי החכמים שבבית המטבחיים לעיין מה דינה, אלו מצדדים להיתר ואלו מצדדים לאיסור.
הבהמה שנקנתה בשותפות על ידי כמה יהודים ביום י"ג בניסן, יועדה לאכילה בליל הסדר הקרוב. בעלי הבהמה ראו שהדיון מתארך ומתמשך והחליטו ללכת אל הגה"ק רבי יהודה בן עטר, בעל 'מנחת יהודה' (נפטר י"ט בסיוון תצ"ג), בפניו יניחו את החלק ובו הספק והוא שיכריע את הדין.
רבי יהודה שנודע בכוחו הגדול בהלכות טרפות (ספרו 'שיר מכתם' עוסק בנושא זה) הכריע להיתר. משראה שבעלי הבהמה מפקפקים בדבר ומהססים בהיתר, מתוך חשש שמא אינו לכתחילה ורק בדיעבד – ביקש רבי יהודה את רשותם, חתך חתיכה מכבד הבהמה, צלה אותה על אתר, בירך בכוונה רבה 'שהכל נהיה בדברו' ואכל ממנה לעיניהם.
יותר מזה לא היו צריכים הקונים. שמחים וטובי לב נטלו את הבשר והלכו לביתם, תוך שאינם שוכחים לעדכן את השוחט שרבי יהודה הכשיר את הבהמה.
בלילה, ליל י"ד בניסן, הגיע זמנה של בדיקת חמץ. רבי יהודה בן עטר מן המהדרין ומחבבין במצוות היה. כדי להימנע מחשש פירורי חמץ שאולי דבוקים במנעליו, חלץ רבי יהודה את נעליו בפתח הבית, נטל את הנר ובירך בדבקות. לאחר מכן הסתובב במשך זמן רב בבית ובלש אחרי פירורי חמץ שאולי יִמְצָא.
בסיום הבדיקה ניגש רבי יהודה כמנהגו אל הדלת. שם, מאחורי המפתן, חיכתה לו מבוישת רק נעל בודדת.
שאל רבי יהודה את הרבנית האם ראתה את הנעל השנייה. שמא חמד לו אחד הנערים לצון והחביא אותה? אפשר יצא מישהו מן הבית ובשוגג הזיז את הנעל השנייה ממקומה? הרבנית השיבה בשלילה. איש לא עבר בשער החצר במשך כל זמן הבדיקה.
רבי יהודה הוטרד מאוד מן העניין. הוא החל כעת בבדיקה שנייה, בדיקת נעליים…
אולם לשווא. הנעל לא נמצאה בשום מקום.
"מדוע דואג חכם יהודה?" ניסתה הרבנית להפיס את דעתו. "נקנה בעזרת הבורא יתברך נעליים חדשות לחג והכל על מקומו יבוא בשלום. בסך הכל הנעל הייתה ישנה ובלויה".
"לא על הנעל אני דואג", השיב הצדיק. "אין זה סימן טוב ולכן אני מודאג".
בלילה, כאשר עלה רבי יהודה בן עטר על יצועו, והנה חלום. איש עומד לנגד פניו ובידו הנעל האבודה. "זה כמה שנים התגלגלתי בבהמה זו שנשחטה היום", סיפר האיש מעולם האמת. "בשעת השחיטה, כאשר הטריפו חלק מן הבודקים את הבהמה, אמרתי 'אבדה תקוותי'. עתה אצטרך להתגלגל שנית בבהמה עד אשר אבוא לידי תיקוני.
"כאשר הובאה הבהמה לפני כבודו, והכשיר אותה ואף אכל ממנה חתיכה – הסכימו בבית דין של מעלה שברכתו של כבודו הביאה את נשמתי על תיקונה.
"ירדתי לזה העולם ונטלתי את הנעל של כבודו, על מנת לנשק אותה מרוב שמחה ותודה, כעת ירדתי להחזיר אותה למקומה ולומר לרבנו: 'תנוח דעת כבוד תורתו כשם שהניח את דעתי ומנוחתי בעולם האמת'…"
השכים רבי יהודה ומצא שלא היה זה חלום של דברים בטלים. הנעל האבודה חיכתה בסבלנות מאחורי מפתן הדלת.
תגובה אחת
אוי זה כל כך מתאיםצודומה לסיפורים שאמא שלי היתה מספרת. אף פעם לא הייתי בטוחה איפה הפנטזי נגמר והאמת מתחילה. סיפור מרוקאי להפליא. תודה