12 שנה בדיוק עברו מאז נערכו הבחירות לכנסת השמונה עשרה, שתוצאותיה הביאו את בנימין נתניהו לחזור לראשות הממשלה בפעם השנייה ולהוביל את מדינת ישראל בכל החזיתות מאז ועד עתה – כשבעקבות השרידות ויכולות התמרון המיוחדות שלו הדבר גרם לרבים לחשוב, כי "אין אלטרנטיבה לנתניהו".
חמש מערכות בחירות עברו מאז וכעת אנו נמצאים בשיאה של מערכת הבחירות השישית, שבדומה לקודמותיה מתנהלת על בסיס שלטון נתניהו, בעד ונגד. כל מועמד שני מציג עצמו כחלופה שלטונית וכמועמד לראשות הממשלה ומבטיח לשנות את שיטת הממשל, הפעם על הטיקט של "להציל את ישראל וכלכלתה מאיימת הקורונה".
לאורך שנות שלטונו הנוכחי של נתניהו מנהיגים באו והלכו, מפלגות קמו ונפלו, ואם להתחשב בסקרים, בחלוקה לגושים, בבכירים שפרשו מהליכוד לטובת טרנדים חולפים, כמו גם סקרי דעת הקהל בשאלת ההתאמה לראשות הממשלה – נראה כי נתניהו הוא מועמד בלתי מנוצח, מול שחקנים קשוחים וגם כאלו שפחות.
גוש השמאל, או בגרסה המעודכנת לשנים האחרונות מחנה 'רק לא ביבי', הלך והתגבש במהלך השנים על ידי יריבים מבית ומחוץ, קרי שמאל ומרכז ואף כאלו שגדלו בתוך מפלגת הליכוד, חלקם אף מסביבתו הקרובה של היו"ר בנימין נתניהו.
כבר בכהונתו הראשונה כראש ממשלה, לאחר שניצח בבחירות הישירות שנערכו ב-1996, מי שהוביל לפירוק ממשלתו היו בין היתר חבריו מהליכוד, אשר היו מאוכזבים מהתנהלותו, כמו שר האוצר דאז דן מרידור, שטען לחוסר גיבוי שקיבל מנתניהו, ושר החוץ דאז דוד לוי, שפרש בעקבות התנגדותו לצעדים כלכליים שנקט, כמו גם הטענה לאי שיתופו ב'מהלכים מדיניים' ויחסיו הרעועים עם נתניהו בכלל עוד מימי ההתמודדות בפריימריז על ראשות הליכוד ב-1993, במהלכם המציא את מטבע הלשון 'אנטיביביוטיקה'.
קדנציה של 'סטאז'
לכל אורך שנות כהונתו סבלו נתניהו והליכוד מעזיבה בלתי פוסקת, כאשר לקראת הבחירות לכנסת החמש עשרה (1999) פרשו מספר ח"כים בכירים מהליכוד לטובת מפלגות אחרות ואילו הרשימה המשותפת של הליכוד-גשר-צומת התפרקה ולמעשה 13 מתוך 32 חברי הסיעה המשותפת פרשו.
למעשה זוהי הייתה הקדנציה עליה עשה נתניהו את ה'סטאז' שלו. אם היום הוא יודע לתעתע ביריביו הפוליטיים ולשלוט בהם דה פקטו, לייצר יריבים ולחסלם, כמו גם לצייר חלופות שלטוניות אך רגע אחרי להורידם אל מתחת לאחוז החסימה – אז הוא כמעט עשה כל טעות אפשרית ובכך נכנס לספר ההיסטוריה, כאזרח הצעיר ביותר בישראל שכבר בשנת היובל שלו עשה לביתו אחרי קדנציה בראשות הממשלה.
בכהונתו הראשונה של נתניהו כראש ממשלה אישרה ישראל את הסכם חברון והסכם ואי, שני הסכמים שלמעשה היו נלווים ונועדו לפרט צעדים למימוש הסכמי אוסלו, עליהם חתם מספר שנים קודם לכן ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ויו"ר אש"ף דאז יאסר ערפאת, בתיווכו של נשיא ארה"ב ביל קלינטון.
התנודות וחוסר היציבות המדינית גרמו לנתניהו לאבד שיווי משקל. הרשימה המשותפת של הליכוד, כאמור, התפרקה ובנוסף, גם בתוך ה'בייס' של הליכוד האכזבה הייתה רבה, לאחר שהממשלה בראשותו ביצעה חלק קטן מהנסיגה עליה סוכם בהסכם ואי.
המגעים של נתניהו עם הערבים, ב-99
על אף המאמצים למנוע את ההצבעה על פיזור הכנסת טרם זמנה והתרגילים הפוליטיים שנעשו במסגרתה, דוגמת הפיכתה להצבעת אי אמון והדחייה שהגיעה בעקבותיה, כמו גם הניסיון להקים ממשלת אחדות חלופית עם העבודה בראשות אהוד ברק שסירב, בשל טענה לחוסר אמינות והתמהמהות ביישום מלא של ההסכם – בסופו של דבר נאלץ נתניהו להסיר את התנגדותו וכך נסללה הדרך לפיזורה של הכנסת הארבע עשרה שנה וחצי קודם זמנה.
עוד קודם פיזור הכנסת ובניסיון נואש למנוע זאת, נעשתה פנייה לחברי הכנסת הערביים בבקשה כי יצביעו נגד ההצעה, תוך הבטחה לקיום 'הסכם ואי' כלשונו, אך הדבר נכשל בין היתר בשל הכרזתו של נתניהו כי לעולם לא יבסס את הישרדות הקואליציה שלו עליהם.
הכרזה זו הייתה חודשיים קודם, לאחר דיוני התקציב שבהם זכה לתמיכתם של שבעה ח"כים ערבים שסייעו בהעברת התקציב כתגמול להסכם שנחתם עם יאסר ערפאת ולאחר שהמגעים לממשלת אחדות עם אהוד ברק התפוצצו, בשל כך שנתניהו בחר לתקוף אותו מיד עם שובו ובכך גם פספס את ההבטחה מצד מפלגת העבודה ל'רשת ביטחון לממשלה'.
גם הניסיון לגייס את תמיכת מפלגת 'ישראל בעלייה' על שבעה נציגיה (מפלגה שייצגה את עולי ברית המועצות, בראשות נתן שרנסקי ויולי אדלשטיין, שהיה אחד מראשיה) תוך התחייבות למימוש הבטחותיו לעולים נכשל, בעיקר בשל תמיכתו השקטה של נתניהו בהקמת ישראל ביתנו, שהוקמה אז כמפלגת לוויין לליכוד, במטרה 'לגנוב' ל'ישראל בעלייה' את קהל מצביעיהם ולגייס את הכוח האלקטוראלי שלהם לטובתו של נתניהו.
ש"ס חוקקו את 'חוק נתניהו'
בבחירות שנערכו אז, גם הן במתכונת של שני פתקים וממילא בחירה ישירה לראשות הממשלה, הפסיד נתניהו לאהוד ברק ובעקבות כך יו"ר הליכוד הודיע על פסק זמן מהחיים הפוליטיים ובכך סלל את הדרך לחבר מפלגתו אריק שרון שלימים נבחר לראשות הממשלה.
בתווך, על שמו של ברק רשומה העובדה כי הוא היחיד שמנע, או לפחות גרם לנתניהו לא להתמודד בבחירות לראשות הממשלה שנערכו ב-2001. אחרי שממשלתו והקואליציה בראשותו התפרקה, התפטר ברק מראשות הממשלה במטרה להוביל לבחירות ישירות לראשות הממשלה מבלי לפזר את הכנסת, ככל הנראה מתוך כוונה לשלול מנתניהו את האפשרות להתמודד.
נתניהו, כפי שצוין, לקח פסק זמן אחרי שהפסיד בבחירות 1999 והתפטר מהכנסת, כשאת מקומו תפס אריק שרון. על פי החוק שהיה נכון לשעתו, מועמד לראשות הממשלה חייב היה לכהן כחבר כנסת ובשל כך נשלל מנתניהו האפשרות להתמודד.
לחץ כבד הופעל על מפלגת ש"ס, אשר היוותה לשון מאוזניים עם 17 נציגיה, על מנת שתתמוך בהצעת החוק לפיזור הכנסת, אך זו סירבה בכדי לשמר את ההישג המרשים ולא לפספס הזדמנות, אך לצד זאת בפעילות ש"ס חוקק 'חוק נתניהו' שביטל סעיף זה – ובכך התאפשר לנתניהו להתמודד.
הוויתור של נתניהו
על אף זאת בחר נתניהו שלא להתמודד, אולי כהמשך לנימוק שהציג ובו נטען כי קיום בחירות ישירות לראשות הממשלה בלבד מבלי לבחור כנסת חדשה, לא תאפשר הקמת ממשלה יציבה – ובכך סלל ליו"ר הליכוד אריק שרון את הדרך לראשות הממשלה.
בינתיים ספג נתניהו כישלון נוסף בניסיון ההתמודדות על ראשות הליכוד, בפריימריז שנערכו בשלהי 2002 ובכך נסללה דרכו של שרון לקדנציה נוספת כראש ממשלה. לאחר כינון ממשלתו השנייה של שרון (ב-2003), התמנה נתניהו לשר אוצר ובמשך הזמן לא היסס לתקוף את שרון ואף להאשימו בשמאלניות יתר.
ההתנתקות והצעדים השנויים במחלוקת שגררו בעקבותיהם אופוזיציה בתוך הליכוד בהנהגתו של נתניהו, גרמו לשרון לזנוח את הליכוד לטובת מפלגה חדשה – קדימה, ובכך נסללה דרכו של נתניהו לראשות הליכוד חזרה.
נתניהו ניצח ברוב גדול בפריימריז פנימיים על ראשות המפלגה שנערכו בשלהי 2005 ובהן התמודדו מולו ישראל כץ, סילבן שלום ומשה פייגלין, אך למרות זאת בבחירות לכנסת השבע עשרה הוא נחל כישלון והביא לתוצאה של 12 מנדטים בלבד, מול 29 שקבלה קדימה בראשותו של אהוד אולמרט.
על אף זאת נתניהו לא אמר נואש, עמד בראש האופוזיציה וחיכה לשעת כושר בא יגבור על מתחריו ויחזור לכס ראש הממשלה. ב-2007 הוא ניצח ברוב מוחץ שוב בפריימריז הפנימיים שהוקדמו והביס את המתמודדים מולו, דני דנון ומשה פייגלין.
בחזרה לראשות הממשלה
בראשית 2009 הכנסת הלכה לבחירות נוספות ומפלגות הליכוד וקדימה הגיעו כמעט לתוצאה זהה, כאשר הליכוד בראשותו של נתניהו גרף הישג של 27 מנדטים מול 28 של קדימה בראשותה של ציפי לבני.
על אף זאת, על נתניהו הוטל להרכיב את הממשלה, לאחר שהשיג רוב בכנסת שימליץ עליו בפני הנשיא. נתניהו הקים קואליציה גדולה וממשלת ישראל ה-32, השנייה בראשותו, יצאה לדרך, עם קואליציה רחבה של כמעט כל מפלגות הימין ואף מפלגת העבודה.
למרות יציבות הקואליציה, בייחוד לאחר שאהוד ברק פרש ממפלגת העבודה יחד עם ארבע חברי כנסת נוספים לטובת הקמת מפלגת 'העצמאות', אשר הביאה בעקבותיה להתפטרות נציגי העבודה מהממשלה – החליט ראש הממשלה לקדם מיוזמתו את הקדמת הבחירות.
מהלך זה נבלם לאחר שההצעה לפיזור הכנסת והקדמת הבחירות עבר קריאה ראשונה ובמהלך הכנת הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית, בשל כך שסיעות הליכוד וקדימה בראשותו של היו"ר החדש שאול מופז הגיעו להסכמות והחליטו להצטרף לממשלה מאוחדת במקומה של מפלגת העבודה.
האחדות לא שרדה זמן רב וחודשיים לאחר מכן קדימה פרשה מהקואליציה בשל חוסר הסכמות ובעקבות כך מספר חודשים לאחר מכן הועלתה ההצעה לפיזור הכנסת לקריאה שניה ושלישית ואושרה, ובכך הוקדמו הבחירות בתשעה חודשים מהמועד המקורי.
נתניהו, כך נראה, הרגיש כי הוא על הסוס וסירב לוותר על ההזדמנות. הסיבה הרשמית אותה הוא הציג היה רצונו להעביר 'תקציב אחראי' עם ראייה ארוכת טווח לאור האתגרים בפניה ניצבת המדינה', תוך שהבהיר כי הדבר נעשה לאחר סבב שיחות עם ראשי הקואליציה.
החרם על החרדים
הכנסת התפזרה והבחירות לכנסת התשע עשרה יצאו לדרכם. אלו התאפיינו ברשימה המשותפת של הליכוד וישראל ביתנו – 'הליכוד ביתנו', ככל הנראה בשל הרצון להביא להישג של רשימה ענקית, שלא תזקק לחסדם של מפלגות אחרות.
מלבד זאת, במערכת בחירות זו נולדה לה 'ברית האחים' הידועה של יאיר לפיד ונפתלי בנט, שני שחקנים חדשים במגרש הפוליטי, אשר רצו לראשונה בראשות יש עתיד והבית היהודי, והביאו הישגים מרשימים, כל אחד בפני עצמו.
החיבור בין נתניהו לליברמן לא הוכיח את עצמו ומשתי מפלגות עם 42 נציגים בכנסת הם הגיעו להישג זניח של 31 מנדטים בלבד. בעקבות זאת, נתניהו היה נתון לחסדיהם של המפלגות הגדולות, בנוסף למפלגות החרדיות, ש"ס ויהדות התורה.
למפלגת הבית היהודי בראשות בנט, שקבלה 12 מנדטים, היה ברית אחים עם 'יש עתיד', שלא אפשרה לה להצטרף עצמאית לממשלה בראשות נתניהו ובכך לאפשר הקמת ממשלת ימין צרה של 61 – ובעקבות כך, לאחר מו"מ ארוך, במסגרתו ניסה אף נתניהו לרתום את מפלגת העבודה על 15 נציגיה, הוא נאלץ להקים קואליציה עם הבית היהודי, יש עתיד והתנועה.
למעשה זוהי הייתה הממשלה הראשונה של נתניהו בה לא היו שותפות המפלגות החרדיות ולראשונה מאז ממשלת ישראל העשרים ושש (שהקים שמעון פרס ב-1995) בה אף לא אחת מהסיעות החרדיות היו חברות בקואליציה, זאת בשל דרישת יש עתיד להקים ממשלה ללא חרדים ולהחרימם, כתנאי להצטרפותם לממשלה.
ממשלה זו לא החזיקה זמן רב, גם לא החיבור בין הליכוד וישראל ביתנו שכבר באמצע הקדנציה פורק בשל חילוקי דעות, כמו גם ברית האחים בין בנט ולפיד שיסתיים – ומאז הספיקו להיבנות שתי ממשלות נוספות בראשות נתניהו ובשותפות של המפלגות החרדיות, זאת לצד ארבע מערכות בחירות לכנסת, בואכה הבחירות הנוכחיות הצפויות להתקיים בעוד כחודש.
בדרך לשבור את ההיסטוריה של שרון?
בעוד והטרנד של השנים האחרונות הוא הקמת רשימות משותפות, כחלק מהמאמצים להפלת שלטונו של נתניהו, דוגמת המחנה הציוני של מפלגות העבודה והתנועה ב-2015, כחול לבן של לפיד וגנץ בשלושת מערכות הבחירות האחרונות וניסיונות התקומה של מפלגת העבודה בחיבורים עם גשר ואף עם מרצ – נתניהו, כך נראה, הגיע למסקנה כי את המרב הוא יכול להפיק דווקא ברשימה עצמאית.
אך בעוד ונתניהו לא חולק את רשימתו עם מפלגות נוספות, התמחותו בשנים האחרונות היא דווקא בהלחמתם ופירוקם של רשימות מאוחדות, דוגמת איחוד מפלגות הציונות הדתית מחד ופירוקה של כחול לבן מנגד, כמו גם פיצול סיעת עבודה בקדנציה האחרונה וצירופם של היו"ר עמיר פרץ ואיציק שמולי לממשלתו ה-35, יחד עם אורלי לוי אבקסיס (גשר) שהצטרפה אף היא לממשלה.
אך בעוד ומערכת הבחירות הנוכחית עסוקה באתגרי השעה (יהיו שיגידו ההפך), מסתבר כי יש מי שמסרב לשכוח לנתניהו את ראשיתו בראשות תנועת הליכוד ועל הדרך מנסה לקשור את גורלו עם נציג 'הציונות הדתית' עוה"ד איתמר בן גביר, ממנו הוא מנסה להתנער שוב ושוב.
לפני כשבועיים נדחתה על הסף בקשה שהגישה מפלגת הפיראטים (מי הם?) לפסול את ראש הממשלה בנימין נתניהו ומפלגת הליכוד, יחד עם בקשה נוספת לפסול את עו"ד איתמר בן גביר ורשימת הציונות הדתית, מהתמודדות לכנסת.
העילה לפסילתם, קשורה אי שם ברצח ראש הממשלה המנוח יצק רבין. רגע לאחר הפסד הליכוד בבחירות 1993 ליצחק רבין, פרש רה"מ היוצא יצחק שמיר מהחיים הפוליטיים ואת מקומו תפס בנימין נתניהו, שחתר להחזיר את השלטון לליכוד.
הוא הפך לראש הממשלה הצעיר ביותר, כשנבחר לראשות הממשלה לראשונה כשהיה בן 47 וכעת נראה כי הוא חותר לעשות את ההיסטוריה גם מהצד השני
במהלך שנות כהונתו קידם רבין את המהלכים שהובילו לחתימת הסכמי אוסלו, כשמנגד נתניהו שכאמור עמד בראשות הליכוד, היה ראש וראשון למתנגדי ההסכמים ולמעשה הוביל את המסע התקשורתי והפוליטי נגד ממשלת השמאל בראשותו של רבין.
כיו"ר האופוזיציה וכמנהיג הימין באותם ימין הזהיר נתניהו כי ההסכם יביא לגל טרור כלפי אזרחי מדינת ישראל, תוך השתתפות בהפגנות הימין נגד מדיניות הממשלה, כשבין הבולטות שבהן הייתה ההשתתפות בהפגנה שנערכה בצומת רעננה, בה נישא ארון קבורה עליו נכתב "רבין קובר את הציונות", לצד חבל תלייה.
בעילת הפסילה שבגינה ביקשו במפלגת הפיראטים לפסול את נתניהו הם ציינו את האירוע הנ"ל , אשר התרחש זמן קצר לפני רצח רבין על רקע התנגדות לדרכו הפוליטית. בתגובה לטענות על אותו מצעד טען נתניהו כי לא ראה מיצג זה, אך למרות זאת רבים האשימהו כי היה חלק ממובילי ההסתה שהובילו לרצח, בעוד ואלמנתו של רבין הגדירה אותו כ"אדריכל ההסתה" נגד בעלה.
בפיראטים אף קשרו, כאמור, גם את בן גביר לסיפור והביאו ראייה שהחזיק בסמל מכוניתו של רבין זמן קצר קודם הרצח והכריז כי "כמו שהגענו לסמל הזה, אנחנו יכולים להגיע לרבין", מעשה שבן גביר מצהיר כיום כי לא היה חוזר עליו.
על אף זאת, כאמור, הבקשה נדחתה ונראה כי אין בכוונתו של נתניהו לעזוב את הכיסא כל כך מהר (אם יאפשרו לו..). הוא הפך לראש הממשלה הצעיר ביותר, כשנבחר לראשות הממשלה לראשונה כשהיה בן 47 וכעת נראה כי הוא חותר לעשות את ההיסטוריה גם מהצד השני – לפחות מעבר לגילו של אריק שרון, שבעת כהונתו בפועל היה מרחק נגיעה מגיל 78.
