מפנקסו של הרב מיכאל סורוצקין…
מצינוק החמאס בעזה – לנשיאת הפנים וצפירת ההרגעה
הגמרא במסכת ברכות דף כ,ב "דרש רב עוירא זמנין אמר לה משמיה דר' אמי וזמנין אמר לה משמיה דר' אסי אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע כתוב בתורתך [דברים י, יז] "אלוקים אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד", והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב [במדבר ו, כו] "ישא ה' פניו אליך", אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה [דברים ח, י] "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלה- יך" והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה"
על פניו נראים הדברים כי הקב"ה מודד לבניו באותה צורת "מטבע היוצאת באותה מדינה". הבנים מתווים דפוס של הנהגה החורגת מן המחויבות ההלכתית הבסיסית. ההלכה המצריכה ברכה לאחר המזון מתנה את חיוב הברכה ב שיעור של "אכילה שיש בה שביעה"- ואכלת ושבעת וברכת". הבנים "נושאים פנים" ו"מדקדקים" – "דק על דק- עד אין נבדק"- לחייב עצמם בברכה והודאה כלפי אביהם-גם בשיעור זעיר וזעום של כזית וכביצה- שהוא השיעור המינימאלי שלמטה ממנו- הברכה היא לבטלה. אביהם שבשמים משלם להם ב"אותה מטבע"! ההנהגה השמימית כלפי הבנים גם היא קורצה מאותו חומר וצורה של "נשיאת פנים"- יש בה יותר מקורטוב של "מתן שוחד" כגמול על ה"דקדוק" ומתן שכר על הכנסת המוטב בתלם המסילה של "לפנים משורת הדין"
וכאן בוקעת לה התמיהה העולה על גדותיה. אילו משנתו של רב עוירא באה להוסיף תבונה וללמד לקח בהלכות "דקדוק" של מי ש"אינו מצווה ועושה"- הרי היה לו "לילך אצל יפות" ממצות ברכת המזון, ובכדי לשבר את האוזן היה לו לצלול בעומקן של ל"ט אבות מלאכות של שבת שהולידו תולדות, סייגים וחומרות מדרבנן בעוד שמעיקר הדין יכלו לפטור עצמם ב"עודהו הט"ל עליהם ושמח"…. ולקושטא דמילתא- שוברו בצידו- כל עצמן של איסורי וחיובי "דרבנן" נובעים מהשורש של "מדקדקים על עצמם"- ולמה "דרש דרש" רב עוירא והביא ממרחק לחמו? אתמהה?
העירני חכם אחד באשר דעת לנבון נקל- כי רב "עוירא" פקח את עינינו ולמדנו פרק מאלף ב"דקדוקה של נפש" ! מסתופף לו בפינתו שלומי מנחל עוז ב"צריפא דאורבני" בחצר המוות באחד ממנהרות עזה החשוכות לשם "נזרק"- כאשר עיניו אטומות במטלית סרוחה, מיוגע ומיוסר בייסורי גוף ונפש. כל הוויתו ומציאותו הינם "רובע קב של עצמות". בשרו סמר ועורו נכמר מהצלפות קלגסי החמאס ללא רחם שאינם בקיאים בהלכות "אמדוהו למכות", בצר לו – על גבי דרגשו הוא בולע ביגון נפשו את פיסת הלחם היבשה והדלוחה-שגם היא ניתנת לו על מנת להחזיקו כ"קלף מיקוח" וכ"מגן אנושי"- מנת חוקו וחלקו עם מעט מים עכורים. במסדרונות המוות – משער הוא בנפשו כי אותה "פת חריבה" עומדת היא על שיעור כזית לשיטות המצריכות שיעור פעוט וקטנטן. המרחק בינו לבין מטבע ה"שובע" אינו ניתן למדידה.
עוצם הוא את ריסי עיניו וכששיניו וברכיו גם יחד נוקשות זו לזו "פוצח בברכה" – "ברוך אתה ה'- אלוקינו מלך העולם הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים". "ברוך"- אין לי אלא לברך. "אתה ה' "- גם כי אלך בגיא צלמות- לא אירא רע כי אתה עמדי" "הזן את העולם" – היושב במרומים זן מביצי כינים ועד קרני ראמים. ואז בתעצומות נפש מוסיף הוא בהשתפכות: "בחן- בחסד וברחמים". וכאן הבן שואל "איפה החן"? היכן הוא "החסד"?- ו"רחמים"- מאן דכר שמיה? שלומי מתעלה על עצמו- משאול התופת ומבור תחתיה הוא "נושא פנים-מעמיד פנים" כאילו סיים עתה "סעודת שלמה בשעתו" כאילו "שבע כל צורכו" ובצהלת פניו הנוסכות "חן" מהמית נפשו הקורנת ב"חוט של חסד" מביע רחשי תודה והוקרה כלפי מי שאמר והיה העולם שדואג שגם בגיהינום "שלומי שלי" יתפרנס . השיעור של כ"זית" – מר כלענה- ובתוך כל המרירות מפציעה ברכתו של שלומי המוכה, המיוסר והרעב- היש לך ברכה מתוקה מזו?
משיב לו האבא באותה מטבע. הקב"ה לוחש לפמליא של מעלה "חזו חזו בני בני חביבי" "וכי לא אשא פנים לישראל? שכתבתי להם בתורה [דברים ח, י] "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלה-יך" והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה" גם אני אתנהג עם בני באותה אצילות אשלם לה ב"משוא פנים" ואגמול עמם לפנים משורת הדין עד שישבעו. עד כזית ועד כביצה!
