לאחר שבוע עמוס בחדשות, דיווחים, פוליטיקה ומה לא, הגיע הזמן לחדשות האמיתיות. כן, בדיוק סוג הידיעות שבלעדיהן אולי תחושו שחסר לכם מעט מן הידע. טוב, לא באמת, אבל את הרעיון הבנתם. אולי את חלקם הכרתם ואם לא זה בדיוק הזמן, גם אם זה כרוך במעט קונספירציה, כי באמת אין כמו קונספירציה טובה לסוף שבוע. הכל אמנם החל כתאונה קטנה, ולעיתים גם גדולה, אבל הן שינוי את ההיסטוריה.
1. חטיפים שהמציאו מיקרוגל
פרסי ספנסר הוקסם כל כך משקיעת הטיטאניק עד שהפך למדען. הוא הצטרף לחיל הים, הוכשר כחשמלאי רדיו ובסופו של דבר הפך למומחה אזרחי ברדאר במהלך מלחמת העולם השנייה וזכה בפרס השירות הציבורי המכובד על עבודתו. הכל מבלי שסיים בכלל את חוק לימודיו בתיכון.
לאחר המלחמה עבד ספנסר בחברת רייתאון בתפקיד ייצור. יום אחד כשהלך ליד ציוד המכ"ם, הוא תקע את ידיו מבלי משים בכיס חולצתו – ומצא בלאגן דביק. ספנסר, שהיה חובב חיות, נשא לעתים קרובות בכיסו ממתקים של בוטנים מצופים בכדי להאכיל את הסנאים בזמן הפסקת הצהריים. מתוקף עבודתו הוא ידע מספיק על מכ"ם כדי לחשוד שחלק מהגלים המייצרים חום של המכ"ם יכולים להיות האשם בכך, אבל הוא לא היה בטוח. לא אדם כספנסר יוותר, ובעקבות כך החליט להניח שקית גרעיני פופקורן מול המכונה – והם נבקעו. לאחר שהפופקורן התבשל לו הגיעה זמנה של ביצה גולמית, שהתפוצצה בצייתנות על פניו של אחד מעמיתיו לעבודה שהיה סקפטי.
ספנסר התאים את תגליתו עם רייתאון ושיווק אותה לחברות תעופה, רכבות, מסעדות וספינות שיוט בשם "הרדאראנג'" – או, כידוע, תנור המיקרוגל. למרבה המזל, גלי המיקרוגל עברו מאז כברת דרך ארוכה מ-1947, אז מכשיר מיקרו היה בגובה של כמעט שישה מטרים ושקל כ-750 פאונד (בערך 340 קילוגרם) ועלה "רק" 3,000 דולר, סכום שווה ערך ל- 35,000 דולר של היום.
2. האגוז הנשיאותי
אוגוסט 1943 החל כעוד לילה מעונן וללא ירח בדרום האוקיינוס השקט עבור סגן חיל הים ג'ון פ. קנדי בן ה-26. היה זה כאשר קנדי וצוותו סיירו באיי שלמה מהסירה שלהם, PT-109, אולם לפתע הגיחה מאי שם משחתת יפנית שחדרה דרך הערפל וחתכה את הספינה הקטנה לחצי. עד מהרה כדור אש עצום מילא את השמיים, ושני גברים ששהו על סיפון ה-PT-109 נהרגו, כשקנדי ועשרה ניצולים נוספים הצטופפו סביב ההריסות של שברי הספינה, הם הבינו שאין להם ברירה אלא לשחות לאי סמוך באם חפצים הם בחיים. קנדי, חבר לשעבר בצוות השחייה של הרווארד, גרר באופן אישי את אחד מחבריו הפצועים בשיניו במשך חמש שעות במים שורצי כרישים ותנינים לאחד מהאיים הסמוכים, שם אכלו קוקוס כדי לשרוד.
לאחר מספר ימים שבהם התאוששו, החליטו שחייבים לעשות מעשה על מנת לצאת מהמקום הנידח וסימנו לעבר שני גברים ילידי איי שלמה שחלפו בסירת קאנו בסמוך אליהם, שהסכימו להעביר מסר לכוחות בעלות הברית. עד מהרה נחרת המסר הבא בקליפת קוקוס: “NAURO ISL … COMMANDER … NATIVE KNOWS POS’IT … HE CAN PILOT … 11 ALIVE … NEED SMALL BOAT … KENNEDY.” (מפקד… הילידים יודעים מה לעשות… הוא יכול לטוס… 11 בחיים… צריך סירה קטנה… קנדי.) תושבי האי מסרו את הקוקוס בהצלחה לכוחות האמריקאים, והגברים חולצו במהרה.
שנים לאחר מכן, השופט ארנסט וו. גיבסון הבן, קולונל בדרום האוקיינוס השקט במהלך המלחמה, הפתיע במתנה את הנשיא הטרי שנבחר. זה היה הקוקוס שעליו גילף את המסר שלו. קנדי עטף אותו בפלסטיק והשתמש בו כמשקולת נייר לאורך כל נשיאותו. כיום הוא מוצג בקבע בספריית ג'ון קנדי בבוסטון.
3. הבלגן שהמציא את האנטיביוטיקה
היה זה בקיץ 1928, כאשר הרופא הסקוטי אלכסנדר פלמינג מיהר כל כך לצאת לחופשה, עד שלא יכל אפילו להתמהמה ולו לרגע אחד נוסף לסדר את המעבדה שלו, ובדיעבד, טוב שכך. שכן פלמינג השאיר בטעות ערימה של כלים מלוכלכים בפטריות בכיור המעבדה שלו. כאילו לא די בזה, הכלים נמרחו בחיידקי סטפילוקוקוס, שהם חיידקים שעלולים לגרום לחום, כאבי גרון והרעלת מזון (כולנו תקווה שהרופא לפחות שטף את ידיו לפני שיצא…).
כאשר חזר ד"ר פלמינג שבועות לאחר מכן מחופשתו הוא מצא ממצא מאוד מעניין בבלאגן בכיור שלו: אחת ממנות הפטריה הייתה מנוקדת בחיידקים בכל מקום פרט למקום שבו צומח שם עובש. היה זה כאילו האזור מסביב מוגן על ידי מחסום בלתי נראה. לאחר בדיקה מעמיקה יותר, ד"ר פלמינג הבין כי העובש הוא בעצם צורה נדירה של פניצילין, המפריש "מיץ עובש" שהרג מספר קווצות של חיידקים קטלניים. ד"ר פלמינג פרסם את תגליתו המדהימה – אולם לרוע המזל כמעט אף אחד לא שם לב.
למעשה, שנים מאוחר יותר, האוורד וולטר פלורי, פתולוג אוסטרלי, מצא את העיתון של פלמינג במקרה, תוך שהוא מדפדף בכתבי עת רפואיים ישנים. יחד עם הביוכימאי ארנסט בוריס צ'יין, ד"ר פלורי החל לחקור את ההשפעות הטיפוליות של מיץ העובש, ובשנת 1941 הם אספו מספיק פניצילין בכמות מספקת שיכלו למעשה להשתמש בו בעת ניסוי על בני אנוש. המתנדב הראשון היה שוטר בן 43 הסובל מחיידק סופני שחלה בעקבות זיהום שנדבק בו לאחר שגירד את עצמו על שיחי ורדים בגינתו. התוצאות היו מדהימות: החום ירד, התיאבון חזר והפניצילין ששימש לטיפול בו זכה להכרה כתרופת פלא. אך לרוע המזל, כשנגמרה לה האספקה של הפניצילין חזרה לה הדלקת של השוטר ולרוע המזל החולה מת.
למרות הכל, ד"ר פלמינג חלק את פרס הנובל שקיבל עם ד"ר פלורי וצ'יין על עבודתם בנושא תרופת הקסם. "בהחלט לא תכננתי לחולל מהפכה בכל הרפואה על ידי גילוי האנטיביוטיקה הראשונה בעולם", הוא אמר, "אבל אני מניח שזה בדיוק מה שעשיתי".
4. הכלב שהמציא את הסקוטש
המהנדס השוויצרי ג'ורג ד'ה מסטרל היה ממציא טבעי. עד כדי כך, שכשהיה בן 12, הוא עיצב פטנט על מטוס צעצוע. ככל שהתבגר, הוא ראה בטבע כממציא הגדול ביותר על פני כדור הארץ, ולכן מטבע הדברים העדיף לעיתים אף "לעצום" את עיניו מפני תופעות טבעיות שהמדע יכול לחקות. כאן בדיוק נכנס לתמונה הכלב האירי הנאמן שלו.
יום אחד, לאחר טיול בהרים השוויצרים, דה מסטרל הבחין כי כלבו מכוסה כולו קוצים קוצניים, וכך גם מכנסיו שלו. כשהלה הכניסם תחת המיקרוסקופ מצא "ווים" זעירים בקצות זיפיהם שנראו לכאורה כמעט על כל סוג של פרווה או בגדים. מכיוון שדה מסטרל שחי לו באלפים השוויצריים לא היה חובב רוכסנים – וזאת משום שהם נטו לקפוא בחורף השוויצרי – הוא בילה את עשר השנים הבאות בניסיון ללמוד ולהעתיק את צורת המשיכה של הקוצים שכמעט בלתי ניתן לעמוד בפניהם, במיוחד לא שותפו לדרך, כלבו הנאמן.
לאחר אינספור ניסיונות ושפשופים, דה מסטרל מצא את החומר שהמתאים בדיוק להמצאתו: ניילון, שהיה חזק מספיק כדי שהקרסים יחזיקו מחד, אך גמישים מספיק כדי להיפרד במשיכה הנכונה. דה מסטרל הגיש את הפטנט שלו בשנת 1952, והוא אושר כעבור שלוש שנים. הוא כינה את המצאתו סקוטש, שהוא שילוב של קטיפה וסרוגה.
