"וספרתם לכם… שבע שבתות תמימות תהיינה… תספרו חמישים יום". הפסוקים הללו מפרשתנו, מוכרים לכל יהודי.
וצריך להבין: התורה פתחה בכך שצריכים לספור. לאחר מכן פירטה התורה שמדובר בשבע שבתות, ולאחר מכן: "תספרו חמישים יום".
אז מה בעצם סופרים?
דני ממש השמין מנחת כאשר המורה שיבח אותו בהפסקה על העבודה שעשה בחיבור. "כתבת כל כך יפה", החמיא המורה לדני.
אבל כשהמורה הצהיר באוזני דני שהיו רק שמונה שגיאות, דני לא יכול להאמין. הוא היה ידוע בטעויות שיוצאות מתחת ידו, לפעמים היו המורים מתאמצים לא לצחוק כשהסביר להם דני מה הוא התכוון לכתוב. לפעמים אפילו דני עצמו לא ידע להסביר מה התכוון לכתוב…
"רק שמונה שגיאות?!" שאל דני את המורה.
"כן", האיר לו המורה פנים, מנצל את העובדה שכולם בחוץ בשעת ההפסקה ואינם שומעים. "שורה ראשונה רק שמונה טעויות. ועכשיו לשורה הבאה"…
לפי המקובלים מחולקים ימי הספירה לשבע מידות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות) שכל אחת מהן מתחלקת בעצמה לשבעה חלקים. חסד שבחסד, גבורה שבחסד, וכו'.
הרעיון הטמון פה, הוא אבן יסוד בתורת הנפש: אם רוצים לתקן דבר מה, אסור להסתער על כל הקופה ולרצות לתקן הכל בבת אחת. רק כאשר מגדירים מראש מטרה ("שבע שבתות תמימות") ולאחר מכן פורטים אותה לפרוטות ("תספרו חמישים יום") – ניתן להצליח להתקדם מדרגה לדרגה.
יש לזכור: כל עוד שלא סיימנו עם 'חסד שבחסד', עם שגיאות השורה הראשונה, אין טעם להסתער על 'גבורה שבחסד'. רק אחרי שסיימנו שלב, אפשר להתקדם לשלב הבא.
הרווח הוא, שלא נשארים רק עם ימים בודדים. מי שמתקן ו'עובר לשורה הבאה', זוכה בסופו של דבר לשלמות: "שבע שבתות תמימות תהיינה"…
