מה כבר אפשר ללמוד מיחס ביידן לישראל?

ארצות הברית הייתה מאז ומתמיד ידידתה הגדולה של מדינת ישראל. כעת, עם חילופי השלטון מעבר לים, כדאי להבין את הלך הרוח בוושינגטון וההשפעה של המדיניות שנקבעת שם עלינו בישראל.

הגם שעיקר מעייניו של ממשל ביידן לא נתונות למדיניות חוץ ככלל ולמזרח התיכון בפרט, מספר התפתחויות בשבוע האחרון מעידות על פעילותו בתחום, ועל האיזון העדין שממשל זה מנסה להשיג. מחד, מאז ההשבעה הממשל עוסק במאמצים מרוכזים לשוב להסכם הגרעין עם איראן, ומנהל דיפלומטיה ציבורית וחשאית לגבי הדרך לשוב להסכם בעיקר סביב השאלה האם קודם תוסרנה הסנקציות או שמא קודם תשוב איראן להסכם.

מאידך, הממשל לא נמנע מלהפציץ מליציות איראניות בסוריה בשבוע שעבר. אמנם בסוריה שהיא זירה משנית יחסית לעיראק, אך עדיין זוהי התערבות לא-דיפלומטית מובהקת. דפוס מדיניות דומה אפשר לראות גם בזירה הסעודית. הממשל אישר לפרסום את דו"ח הCIA הקובע שהיורש העצר מוחמד בן סלמאן הורה על רצח העיתונאי מתנגד המשטר הסעודי ג'מאל חשוקג'י, אבל הממשל עצמו התחמק מלהתחייב לביצוע פעולה כלשהי בתגובה לרצח.

מה אפשר לנסות ללמוד מכך על מדיניות ביידן ביחס לישראל ולמזרח התיכון ככלל?

ראשית, כבר ניתן להבין כי ממשל ביידן נוקט בבירור גישה שונה מממשל טראמפ. ניתן לומר כי הזירה היחידה בה ממשל טראמפ נקט מדיניות קוהרנטית הייתה במזרח התיכון. טראמפ תמך באופן בלתי מסויג במשטרים הסעודיים והאמרתים ובמדיניותם, ובדומה לכך נקט בצעדים סמליים משמעותיים של תמיכה במדיניות ממשלת ישראל, ובהם העברת השגרירות לירושלים וההכרה בסיפוח הגולן. מסתמן כי לממשל ביידן סדרי עדיפות אחרים.

עם זאת, אי אפשר להסיק מכך שממשל ביידן יהיה עוין באופן מובהק לישראל. הפריחה של יחסי ישראל-ארה"ב מאז שנות ה-90 השכיחה במקצת מה היתה משמעותן של פעולות עוינות באמת לישראל מצד ממשלים אמריקאים: ג'ורג' בוש האב התנה סיוע אמריקאי בהקפאת בניה בהתנחלויות ואסר על ישראל להגיב על טילים שנורו לשטחה במלחמת המפרץ הראשונה. ארה"ב תמכה בהחלטת מועצת הביטחון שהביאה לסיום מבצע ענבי זעם ב-1996, והנשיא בוש הבן שלח את קולין פאוול לעצור את מבצע חומת מגן ב-2002.

על אף תדמיתו, הלכה למעשה הנשיא אובמה היה דווקא ממוצע למדי ביחס לישראל. על אף פגישות מתוחות בינו לבין רוה"מ נתניהו, אובמה לא השקיע הון פוליטי או אחר בעימות ממשי מול ישראל. בתקופת כהונתו ארה"ב נתנה סיוע כלכלי חסר לתקדים, בעיקר לפיתוח מערכת כיפת ברזל. כך שלנזיפותיו וקריאותיו בגנות ישראל לא היו באמת השלכות ולא ניתן למצוא מקומות בהן פעל ממשל אובמה בעוינות כלפי ישראל. הסיבה לכך איננה חוסר יכולת אלא חוסר עניין, שממשיך מאז ועד היום.

ההתפתחות הגדולה ביותר ביחסה של ארה"ב למזרח התיכון החלה מאז אמצע שנות ה-2000, כאשר המלחמה בעיראק הסתבכה ללא מוצא ומניין ההרוגים האמריקאים האמיר. המיאוס של הציבור האמריקאי מהמלחמות בעיראק ובאפגניסטן עלה למפלגה הרפובליקאית בשליטה בסנט ובבית הנבחרים ב-2006 והעלתה את אובמה לכס המועמדות הדמוקרטית ולאחר מכן, בסיוע המשבר הכלכלי, גם לכס הנשיאות ב-2008. חשוב לזכור כי אחת מהבטחות הבחירות המרכזיות של טראמפ היתה לסיים סופית את המלחמות בעיראק ובאפגניסטן.

הטראומה ממלחמות אלה, בשילוב עם העובדה שמזה כעשור ארה"ב נמצאת בעצמאות אנרגטית ולא נאלצת לייבא נפט, הביאה לכך שהכיוון העיקרי של ארה"ב ביחס למזרח התיכון הוא החוצה. הממשלים האמריקאים מוכנים אולי להשקיע מאמצים דיפלומטים משמעותיים באזור – בין אם בהסכם מול איראן בממשל אובמה או בהסכמי אברהם בממשל טראמפ – אבל במבחן המעשה, הם לא מעוניינים להשקיע כאן כוחות אמריקאים, אלא לסגת מהאזור. נסיגה תוך ניסיון להשאיר מערכת הסכמים יציבה ומאוזנת עד כמה שאפשר, כמו אובמה בעיראק, או נסיגה תוך השארת השטח להשפעה רוסית, כמו טראמפ בסוריה.

יש הרבה סיבות להניח שממשל ביידן ירצה לשוב פחות או יותר למדיניות של ממשל אובמה: רבים מהמינויים בשירות החוץ היו בכירים מממשל אובמה (אם כי לא הבולטים ומעוררי המחלוקת כמו בן רודס, סוזן רייס או סמנתה פאוור) והצהרותיו של ביידן עד כה תואמות למדיניות של אובמה. התייצבותם של נתניהו ובכירי ממשלת ישראל באופן בולט בצד הרפובליקאי בשנים האחרונות הביאה לכך שכעת אין להם כמעט מנופי השפעה על הממשל החדש. יחד עם זאת, אין לצפות שכתוצאה מכך ממשל ביידן יהיה דווקא עוין כלפי ישראל. הוא בעיקר מעוניין לסגור את העניינים וללכת מכאן.

—

הכותב הוא דוקטורנט להסטוריה אמריקאית באונ' ת"א ועמית מחקר במרכז לחקר ארה"ב בשיתוף תוכנית פולברייט באוניברסיטת תל אביב