"וידבר משה אל ראשי המטות" (ל, ב)
"חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחילה ואחר כך לכל בני ישראל" (רש"י).
הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין, ביאר: רק כבוד אחד מותר לו לנשיא לנהוג בעצמו – ללמוד לפני שהוא מלמד לישראל. בכל שאר הדברים הוא צריך לדאוג תחילה לציבור ורק אחר כך לעצמו…
"עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה… ולא נפקד ממנו איש" (לא, מט)
הקצינים הבכירים – "הפקודים אשר לאלפי הצבא" – מגיעים אל משה ורוצים להקריב קרבן לה', מאחר שגילו שאף אחד מהלוחמים לא נפקד ואינו חסר.
הסיבה שאף אחד מישראל לא נפל – מפרשים חז"ל – היא בשל כך שכל הלוחמים שמרו את עצמם מחטא וכיון שכך הייתה להם סייעתא דשמיא מיוחדת.
אלא שאם הלוחמים לא חטאו – מפני מה צריך להקריב קרבן?
מבאר הגאון רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בספרו 'משך חכמה': שרי האלפים עשו חשבון נפש לשעבר: אם במלחמת מדיין הצלחנו לשמור על כל הלוחמים שלא יחטאו, התברר למפרע שיש לנו הכוח למנוע מאנשים שלא לחטוא. אם כן, הרי שאנחנו אשמים על שלא מנענו מהם לחטוא בבעל פעור. על כך עלינו להביא קרבן…
"וייסעו מֵאֵתָם וישב על פי החירות" (לג, ז)
בעת שהיה הרה"ק רבי חיים מאיר הגר, ה'אמרי חיים' מוויז'ניץ, במרחצאות לצורכי הבראה, נכחה שם אישיות מסוימת שדיברה בהערצה ובהערכה רבה כלפי המשכילים והציונים, לנקודות בהן ראה הדובר צורך להאדיר את שמם.
לאחר מכן, שלא בפני הדובר, נענה ה'אמרי חיים' בתגובה, שחז"ל (שבת קד.) מחדדים: "מאי טעמא שקר מקרבן מיליה, אמת מרחקא מיליה" – מפני מה השקר מצוי וקרוב והאמת רחוקה? – "שיקרא שכיח (-מצוי), קושטא לא שכיח".
ביאר ה'אמרי חיים' את כוונת חז"ל: כיון שעבור שקר אין צורך לברור מילים, ממילא ניתן לדבר על כל מה שרוצים ולכן הוא מצוי מאוד. לעומת זאת, האמת טעונה בירור וסינון של מה שאומרים וכיצד, לפיכך היא נדירה יותר בהימצאותה.
על פי האמור הסמיך ה'אמרי חיים' את לשון הפסוק מפרשתנו, על רעיון זה של חז"ל: "וייסעו מאתם", 'אתם' אותיות 'אמת', כאשר נוסעים מן האמת ולא מחפשים אותה, מגיעים למצב של 'וישב על פי החירות', האדם נותן חירות ודרור לפיו ומדבר דברים אסורים ושקריים…
"והתנחלתם את הארץ בגורל" (לג, נד)
לפני פסוק זה אמרה התורה: "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם… ואת כל צלמי מסכותם תאבדו ואת כל במותם תשמידו". לאחר הפסוק המדבר על כיבוש הארץ – "והתנחלתם את הארץ בגורל", חוזרת התורה ומזהירה: "ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם" וכו'.
מדוע מפריד הפסוק של הנחלה בין פסוקי גירוש הגויים ואיבוד העבודה הזרה?
מבאר ה'כלי יקר' באופן נפלא: בני ישראל צריכים להיכנס לארץ והם שומעים שהם מצווים לגרש את הגויים ולשרש את העבודה-זרה שאותה עבדו הגויים מהארץ. ואתם כבר יודעים איך זה עובד, כל אחד זורק את האחריות על השני ו"מכבד" אותו שהוא יבצע זאת.
מדגישה התורה בין פסוקי הציווי להשמיד את העבודה-זרה: "והתנחלתם את הארץ בגורל". מי שיעלה בגורלו חבל ארץ פלוני – יישא באחריות על השמדת האלילים מתוכו. כך לא ייווצרו מלחמות מיותרות מי מבצע מה.
"ולא תחניפו את הארץ… ולא תטמא את הארץ" (לה, לג-לד)
יש מפרשים בדרך צחות: שני סוגים אנשים ישנם בארץ ישראל. כאלה שמאהבת הארץ מכריזים שכל הנעשה בה כשר וישר, וכאלה שבקנאותם מכריזים שעוברי העבירה מטמאים את הארץ במעשיהם.
כנגד שני אלו מזהירה התורה: "ולא תחניפו את הארץ", אל תקדשו את כל הנעשה בארץ, גם אם לא נעשה לפי התורה, מחמת אהבתכם לארץ הקודש. ומנגד, "ולא תטמא את הארץ", אף אם יש בה עוברי עבירה – אל תהפוך את הארץ לטמאה בשל כך.
מסיים הפסוק "כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל". משכך, איך יעז מאן דהוא לומר על הארץ טמאה? וכיצד יעז מישהו לקדש ולהצדיק בפלטרין של מלך דברים הנעשים שלא כדין?!
