לאחר שמצווה השוטר את אנשי הצבא שמי שבנה בית חדש ולא חנכו, ומי שנטע כרם ולא חיללו, ומי שאירס אישה ולא לקחה – ילך וישוב לביתו, יוצא כרוז חדש: "מי האיש הירא ורך הלבב – ילך וישוב לביתו".
רש"י מפרש: "הירא – מעבירות שבידו".
וצריך להבין: מלחמה היא דבר מפחיד. מדוע חייבים לפרש שהחוזרים מהצבא בשל הפחד, מפחדים דווקא מהעבירה שבידם ולא פחד פשוט מהלחימה האכזרית?
"כמה עולה התוכי הזה?" מבררת לקוחה בחנות חיות המחמד.
המוכר נוקב במחיר גבוה והלקוחה מזעיפה פנים. "למה כל כך יקר?!"
"התוכי הזה מיוחד במינו", מסביר המוכר. "דובר עברית ואנגלית שוטף".
הלקוחה מתלהבת וקונה את התוכי. היא לוקחת אותו הביתה ושם מנסה לבחון את כישוריו. יומיים חולפים והיא חוזרת לחנות עצבנית. "אני רוצה את הכסף בחזרה. התוכי הזה לא יודע אפילו שפה אחת! הוא לא מדבר בכלל".
המוכר רואה את הכעס של האישה ומחליט להחזיר לה את כספה ולוקח את התוכי.
אחרי שהגברת יוצאת מהחנות שואל המוכר את התוכי: "מה הסיפור?"
"תודה לאל שהחזרת אותי", מנגב התוכי זיעה ממצחו. "זאת מדברת כל היום לא נותנת להשחיל מילה"…
הרה"ק רבי דוד מקוצק ביאר את דברי הפסוק: מי שחושב תמיד על העבירות שלו, הוא מתמלא עצבות. העצבות הזו מפילה עליו פחד, עד שאינו מסוגל לבצע גם את מה שכן יש בכוחו לעשות.
איש כזה, ודאי שייפול במלחמה. אם כן, מוטב שלא יצא אליה כלל!
על מסר זה צריכים לחזור פעמים רבות; בעיקר בימי חודש אלול ובעיקר כשרוצים לתקן את מידות הנפש: כמה שפחות להתעסק עם העבירות, כך מוטב.
אסור לנו לתת לעבירות 'להשחיל אף מילה'. כי היצר דואג שניזכר בהן לא כדי לתקן אותן, אלא כדי להחליש אותנו. מוטב לנו 'לחזור אל המוכר', לבקש ממנו לנקות אותנו ולצחצח אותנו כיאות.
