ריח עז של ניקיון עלה מבתי היהודים בירושלים, יהודים בדרך לאפיית מצות וממנה נראו בקרנות הרחוב כשפניהם מבהיקות משמחת המצווה, ואפילו ילדי ישראל שוחררו מבית תלמודם למען יוכלו מלמדיהם להתכונן לחג הפסח הממשמש ובא.
אולם בבית אחד שררה דאגה רבה. היה זה ביתו של הראשון לציון הגאון רבי רפאל מאיר פניז'ל, בעל 'לב מרפ"א'. מדי שנה חילק הראשון לציון מצות ויין ושאר מצרכי החג ביד נדיבה ליהודים שידם לא השיגה לקנותם. יהודים אלו סמכו על הרב, וידעו שמדי שנה תונח בצנעה בפתח ביתם מעטפה המכילה את כל הדרוש לקניית צורכי החג.
שנה זו, שנה קשה הייתה בעולם כולו. הכלכלה צלעה, ההכנסות פחתו, ולביתו של הרב לא הגיעה אף תרומה שיש בה ממש עבור נצרכי ירושלים.
חיכה ה'לב מרפ"א' בסבלנות שמא לקראת שבת הגדול כבר ישלח הקב"ה עזרו ממרום, אך לצערו הרב שבת הגדול נסתיימה, בעוד יומיים יחול ליל בדיקת חמץ ומעות אין בנמצא…
הודיע רבי רפאל מאיר למשמשו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: אל תהין להכניס שום אדם לחדרי. יהא אשר יהא.
הלשון הנחרצת לא התאימה לרב פניז'ל. השמש הבין שמצב מיוחד מתרחש פה ועליו מוטל לעמוד על המשמר בלא פשרות.
דקות אחדות לאחר שהרב הסתגר בחדרו, הופיע בפתח יהודי לבוש כגביר נכבד, בקולו בהילות ודחיפות והוא מעוניין לפגוש ברב פנים אל פנים.
השמש הבהיר לו שאין אפשרות להיכנס לרב, וזו הוראתו של הרב עצמו. "המתן בסבלנות עד שתיפתח דלת החדר".
הגביר רקע ברגלו חרישית בחוסר סבלנות. בתחנונים פנה לשמש וביקש: "שמא תנסה בכל זאת לדפוק בדלת חדרו של הרב. שאלה קצרה בפי, ותוך זמן קצר תפליג ללונדון האנייה שאיתה אני רוצה לנסוע. אין לי אפשרות להפסיד אותה. אנא, רחם עלי".
השמש הזדהה עם הגביר בכל ליבו, הבין שדחוקה שעתו והדרך אצה לו, אולם מה יוכל לעשות לנוכח האיסור המפורש של הראשון לציון.
עברו מספר דקות ושוב הפציר הגביר בשמש לנסות, אך השמש מיאן.
בפעם השלישית שסירב השמש לבקשת הגביר, החליט זה האחרון להמתין מעט שהשמש יצא מהחדר, ומיד כשהשטח התפנה זינק הגביר לעבר הדלת, ובשקט הביט מבעד לחור המנעול.
הלם אחז בו היה למראה מה שנגלה לעיניו: על רצפת החדר, בפישוט ידיים ורגליים שכב הראשון לציון, רבי רפאל מאיר פניז'ל, במלוא הדרו. לצידו נרות דולקים, והוא מתייפח בבכי נואש…
עברו רגעים מספר ובפתח החדר הופיע הרב.
העשיר מיד ניגש ביראת כבוד וביקש את רשות הרב להתייעץ עימו. הרשות ניתנה, והרב פתר את הבעיה לשביעות רצונו.
משהביט הגביר בשעונו, נוכח שיש לו עוד מספר דקות להתעכב והוא העז ושאל: "ימחל לי הרב, לא התאפקתי מקודם והצצתי בחור המנעול. ראיתי מה שראיתי. רצוני לדעת אם יש משהו שאוכל לעשות למען הרב".
הרב הנהן בראשו: "זקוק אני לסכום עצום על מנת שיהודי ירושלים העניים יוכלו לחגוג את החג, אך בידי אין פרוטה. שמא תוכל לסייע?" העשיר התעניין לסכום הדרוש וכשהרב נקב בחמישים נפוליוני זהב, לא היסס הגביר ושלף מארנקו את כל הסכום, כשכולו נרגש מהרב שמוכן לבכות כמי שמתו מוטל לפניו עבור יהודים עניים…
