"עד מתי מאנת לֵעָנֹת מפני שלח עמי ויעבדוני" (י, ג)
עדר צאן התדלדל עקב זאב עז-פנים שהתגנב לעדר וטרף ממנו כבש אחד בכל יום למאכלו. יום אחד החליט הרועה לארוב לזאב, לתופסו ולשים קץ למזיק שמכלה בעדרו.
המתין הרועה במארב מספר שעות בסבלנות, וכאשר הגיע הזאב לטרוף – השליך עליו אבן גדולה. האבן פגעה בזאב, אך הוא נשא את רגליו וברח. רדף אחריו הרועה בחמת זעם עד שהצליח לאחוז היטב בזנבו, וירוצו שניהם יחדיו…
לאחר שאפסו כוחותיו של הרועה, כשל על גבי הקרקע תוך שהוא אוחז בחוזקה בזנב ואינו מרפה. הוא נגרר על הקרקע, בשרו נשרט ונחבל ללא הרף ובשארית כוחותיו זעק: "געוואלד" (הצילו).
עבר שם חכם אחד והעיר לו: "לָאז אָפּ דִי שְׁוַואנְץ (עזוב את הזנב) ותינצל".
סיים הגה"ח רבי גד'ל אייזנר, בעל המשל: פרעה אחז בבני ישראל וזעק 'געוואלד' על המכות שנחתו עליו. ואנו מה? כלום איננו מסרבים להרפות מן הרע, בוכים אנו על הייסורים שבאים בעקבותיו, וממשיכים לזעוק להצלה?!…
"ויהי חושך אפלה בכל ארץ מצרים" (י, כב)
"ולמה הביא עליהם חושך? שהיו בישראל באותו הדור רשעים ולא היו רוצים לצאת ומתו בשלושת ימי אפלה" (רש"י).
במכת ארבה, שהייתה קודם למכת חושך, לא שאל רש"י "ולמה הביא עליהם" מכה זו. מה טעם אפוא דווקא במכת חושך שאל זאת?
מבאר הגאון רבי ברוך אפשטיין בספרו 'תוספת ברכה' פשט נהדר: במכת חושך – מטבע המכה והדברים – היה חושך! המצרים לא יכלו לראות כלום ברדיוס הקרוב. יוצא אם כן, שלא ראו המצרים את ההבדל בין מצרים החשוכה, לבין ארץ גושן שבה "לכל בני ישראל היה אור במושבותם".
זהו ששואל רש"י: אם אי אפשר להראות למצרים את ההבדל החד בין ישראל למצרים – "ולמה הביא עליהם חושך?" ועל כך הוא מתרץ, כדי שלא יראו במיתת הרשעים שבישראל…
"ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" (יא, ז)
"תנו רבנן כלבים בוכים מלאך המוות בא לעיר, כלבים משחקים אליהו הנביא בא לעיר" (בבא קמא ס:).
מבארים בדרך צחות: בליל הסדר הסתובב מלאך המוות במצרים כדי להרוג את הבכורות. עקב שהותו של מלאך המוות, היו צריכים הכלבים לבכות. אך כיון שבאותו לילה מלו בני ישראל את עצמם כדי שיוכלו לאכול מקרבן הפסח, ובברית מילה הלא מגיע אליהו הנביא להשתתף – היו הכלבים צריכים לשחק.
כיון שראו עצמם הכלבים במבוכה קשה: האם לבכות בגינו של מלאך המוות, או שמא לשחק בשל אליהו הנביא שנמצא כעת במצרים, נקטו את הכלל הידוע: "שב ואל תעשה עדיף". וזהו שכתוב "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו"…
"והיה כי יאמרו אליכם בניכם" (יב, כו)
בהגדה של פסח מובא פסוק זה כשאלתו של הבן הרשע. ודבר זה תמוה: אצל שאר הבנים – החכם, התם, שאינו יודע לשאול – נאמרה לשון שאלה "כי ישאלך בנך". לעומתם, אצל הבן הרשע נאמר "והיה כי יאמרו אליכם בניכם", ולשון שאלה אין כאן כלל.
מתרצים העולם בדרך צחות: מפני שזו היא דרכו של רשע. אינו ממתין אף פעם לוודא דברים לאשורם ולשאול. הוא תמיד קובע עובדות ומדבר בביטחון. "כי יאמרו אליכם" לדידו, כולם חייבים להסכים לדבריו…
"קדש לי כל בכור… וכל פטר חמור תפדה בשה" (יג, א-יג)
בשונה מהחזיר והגמל שלכל אחד מהם יש סימן טהרה אחד, דווקא החמור שיש בו שני סימני טומאה זוכה לכך שיש לפדות את הקדושה שבפטר הבכור שלו בשה.
מביא על כך ב'ילקוט מרגליות' רעיון חריף: לפעמים קל לקרב אל הקדושה ('קדש לי') מי שטומאתו ניכרת עליו, הרבה יותר מאשר נקל להכניס אל הקדושה את זה שמראה את עצמו צדיק אך תוכו טרף לחלוטין…
