באותיות גדולות, כתובות בעיפרון, כתוב יומנה של הנערה גיטה רבוננקו (לבית פיינברג). היא מלא באירועים משמעותיים וקשים, בעיקר אבידות, משפט אחד קצר בכל עמוד, ולצידו תאריך וציון מקום.
יומנה נכתב ביידיש ומתאר נקודות ציון עיקריות בחייה בגטו ובמחנה עבודה לאורך שנות המלחמה. כך, למשל, כתבה: "בערב: המוות הטראגי של אבי האהוב. גטו קובנה"; "הופרדו מעליי הסבתות האהובות שלי. שטוטהוף"; "הוצאתי ממחנה הריכוז שטוטהוף למחנה עבודה".
רבוננקו, בתם של חונה (חנן) ופרידה פיינברג, ילידת 1929, הייתה בת 12 כשהגרמנים כבשו את ליטא באביב 1941. כשבועיים לאחר כיבוש קובנה, עיר מגוריה, רצחו שם הנאצים כ־3,000 יהודים. ב־28 באוקטובר נרצחו בירי המוני כ־9,200 יהודים, שליש מאנשי גטו קובנה. "די גרויסע אקציע" (האקציה הגדולה), כותבת גיטה בפנקסה. היא מתארת ביומנה עוד ועוד רציחות המוניות, עד הרגע הנורא מכל, ב־27.3.1944. "אקציית הילדים בגטו", היא כתבה. בעדותה, שנים לאחר מכן, סיפרה כיצד הוריה הצילו אותה ואת אחותה הקטנה מאקציית הילדים. הן הוסתרו בחדר אמבטיה שהוסווה באמצעות ארון ספרים. כ־1,300 ילדים נרצחו במצוד ברחבי הגטו במסגרת אותה אקציה. "לא ראו יותר ילדים בגטו", סיפרה רבוננקו בעדותה, "המעטים שנשארו בחיים התחבאו".
בחודש אחד היא איבדה את כל בני משפחתה: ב־10.7.1944 נורה אביה ברחוב. בשלב זה נשלחו רבים מיושבי הגטו למחנות ריכוז. כשבועיים לאחר רצח אביה כתבה: "נקרעו מעליי אמי ואחותי האהובות. שטוטהוף". שבוע לאחר מכן הגיעה הפרידה מהסבתות.
העמוד האחרון ביומן שונה מקודמיו. היא עיטרה אותו בדגלים ובפרחים. התאריך: 23.1.1945. "שוחררתי מהמשטר ההיטלראי", כתבה. רבוננקו נישאה, הקימה משפחה בליטא, ועלתה לארץ בשנות ה־70. היא שמרה על היומן עד יומה האחרון. בשנה שעברה הלכה לעולמה. בתה, חסיה מנדל, תרמה את היומן ל"יד ושם" במסגרת פרויקט "לאסוף את השברים".
