טרם יציאתם של בני ישראל ממצרים, ציווה הקב"ה את משה רבנו שיבקש מעם ישראל שישאלו "איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב ושמלות". היהודים עשו כדבר משה והתורה מספרת: "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום, וינצלו את מצרים".
סופו של פסוק זה, "וינצלו את מצרים", בצירוף העובדה שהיהודים ביקשו בהשאלה כלים מאת המצרים – כלים שמעולם לא החזירו להם – מעלה תחושה קצת צורמת בקשר למוסריות העם היהודי, מוסריות גבוהה ביותר עליה חונכנו מגיל אפס לאור דרכה של התורה.
ברשותכם, נביא בתרגום חופשי סיפור מהתלמוד (מסכת סנהדרין צא. שם מובאות טענות נוספות דומות של אומות העולם [המתבססות על התנ"ך] כנגד בני ישראל, ומה שענו להם חכמי ישראל) המתאר תביעה משפטית של המצרים מול העם היהודי בנושא זה, ומה השיבו היהודים לעתירה.
חכמי מצרים באו לפני אלכסנדר מוקדון, שהיה בזמנו שליט כמעט כלל עולמי, בטענה שהיהודים שאלו מהם כלים ובגדים ולא החזירו להם זאת מעולם. רצונם לתבוע את היהודים לדין ולהוציא מהם את הרכוש שנלקח מאבותיהם שלא כחוק.
חכמי ישראל קיבלו מכתב מאת אלכסנדר מוקדון שעליהם להשיב לטענות תוך זמן קצוב. הגיע אחד מחכמי ישראל שהיה צנוע וענו ושמו "גביהא בן פסיסא", ואמר לחכמים: אני מוכן ללכת להתווכח עימם, אם אנצח אותם – הרי שהכל יהיה בסדר, אם לאו – תמיד תוכלו לטעון שאני מייצג רק את עצמי וטענותיי לא מחייבות אתכם.
חכמי ישראל הסכימו.
הלך גביהא בן פסיסא לאלכסנדר מוקדון וביקש לקרוא למצרים, משהגיעו, אמר להם גביהא: אתם הרי מסתמכים על התנ"ך כראיה משפטית שמחייבת אותנו. ובכן מצרים יקרים, חדשות רעות בפי: באותו תנ"ך נכתב שחור על גבי לבן: "ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה". הבה נחשב את השכר שאבותיכם חייבים לאבות אבותינו על שעבודם הקשה והתפוקה שייצרו בעבורם, אחר כך נדון למי מגיע עודף…
ישבו המצרים וערכו חשבון, שגם לו היו רק 2 מיליון איש משועבדים (600 אלף גברים מגיל 20 עד גיל 60, לא כולל נשים שמקבילות למספר הגברים. לא כולל זקנים מעל גיל 60 וילדים פחות מגיל 20. [בפועל, היו פי חמישה מסכום זה!]) עדיין אין ביכולתם לשלם ליהודים כפי המגיע להם באמת.
מסיים התלמוד: אותה שנה הייתה שנת השמיטה, עזבו המצרים את שדותיהם העמוסות יבול וברחו על נפשם בטרם יפשוט מהם אלכסנדר מוקדון, שוחר הצדק, את עורם כדי לשלם ליהודים את המגיע להם. ליהודים שלא עיבדו את שדותיהם מחמת מצוות התורה, הועבר בפקודת המלך שפע של יבול, די והותר מהנצרך.
מסרים רבים יש בסיפור זה, אך אנו נתמקד במרכזי שבו: חשוב מאוד לשמוע את דעתו של הזולת הטוען שעשקו אותו והכאיבו לו, זה לא נעים לאף אחד להיות בכזו עמדה מנוצלת ("וינצלו את מצרים"). אך חשוב לא פחות לשמוע את דעת הצד השני בסיפור, כדי לראות האם יש בסיס לטענות. לפעמים נגלה שדווקא זה שטוען לניצול עוד חייב לשלם על התנהגות לא הולמת.
