היה זה אחד מהאירועים המזוויעים שידעה מדינת ישראל מאז הקמתה, ואחד מהאירועים שהיוו בעצם נקודת מפנה ביחסה של מדינת ישראל אל אירועי הטרור הערבי שהשתולל באותה התקופה. הלינץ' ברמאללה שבימים אלו מלאו 21 שנים לאותו אירוע מצמרר. תמונת המחבל עבד אל-עזיז צאלחה כשידיו מגואלות בדם הקדושים הפכו לסמל של רוע ואכזריות פלסטינית. די בהזכרת צמד המילים הללו בכדי לזעזע את הנפש וכדי להבין מול איזה אויב מתמודדת המדינה באירועי הטרור הפוקדים אותה.
טעות אנוש
ב־1 באוקטובר 2000, ביום הרביעי שלאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, גויס מחזור מילואים על בסיס תעסוקה שגרתית של נהגי ג'יפים לחטיבה המרחבית בנימין. ביניהם גויסו החיילים רב-סמל יוסי אברהמי (38) מפתח תקווה ורב-טוראי ואדים נורז'יץ (35) מאור עקיבא. השניים קיבלו תפקיד של ליווי אוטובוסים להגנה מהתקפות פלסטיניות ונצטוו להגיע למחרת היום בשעה 10:00 בבוקר. ב־11 באוקטובר החיילים נשלחו לחופשה בת יום אחד על ידי סגן השליש של החטיבה ללא קבלת תדריך לדרך ההגעה בחזרה אל החטיבה בצומת איו"ש.
למחרת היום, בוקר חמישי ה־12 באוקטובר, חזרו אברהמי ונורז'יץ ברכבו הפרטי של נורז'יץ לבסיס. במהלך נסיעתם בכביש 443 שגו החיילים בדרכם, ובמקום להמשיך למחסום חיזמא ולעקוף את רמאללה, המשיכו לכיוון העיר כאשר בדרכם חצו מחסום צה"לי בביתוניא.
בעודם נכנסים לרמאללה, זוהו אברהמי ונורז'יץ כישראלים על ידי עוברים ושבים פלסטינים, על פי לוחית הרישוי הצהובה. מיד כשזוהו ככאלו, החלו הפלסטינים ליידות על הרכב אבנים ולחסום את דרכם.
הלינץ' היה הדבר המחריד ביותר שראיתי אי-פעם, ואני דיווחתי מקונגו, קוסובו, ומהרבה מקומות רעים אחרים… אני יודע שלא כל הפלסטינים כאלו, ואני אדם מאוד סלחן, אבל לעולם לא אשכח זאת. זה היה רצח מהסוג הברברי ביותר. כשאני חושב על זה, על הראש של האדם, כולו מרוסק, אני יודע שיהיו לי סיוטים עד סוף ימי חיי
מארק סיגר, צלם Mediaset
אל חזור
באותו השלב כאשר הבינו החיילים את טעותם אולם נתקעו בפקק תנועה בעיר העוינת, כאשר רכבם כבר לא יכל לזוז קדימה או אחורנית בכלל. לשוטרים פלסטינים שנגשו לרכבם של השניים, טענו כי הם נכנסו בטעות לעיר ומעוניינים להתקשר בטלפון הנייד על מנת שיבואו לחלצם. כל בקשותיהם עלו בתוהו והשוטרים דרשו מהשניים באיומי אקדח שהוצמד לרקתם להתלוות אליהם לתחנת המשטרה המקומית. הוצאתם של השניים מהמכונית והובלתם אל התחנה נעשתה תוך גרירתם באכזריות ומעשי אלימות מצד המון פלסטיני ששולהב על ידי השוטרים. נשקיהם האישיים והציוד שהיו עמם נלקחו, וכן אקדח נוסף שהיה ברשותם. ההמון המוסת שבדיוק באותה העת סיים לוויה של מחבל היה גם כך משולהב כך שמיד החלה מהומה במקום.
השניים הגיעו אל תחנת המשטרה המקומית בשעה 10:15 בבוקר והובלו את משרד המפקד שבקומה השנייה. באותו הזמן ההמון הפלסטיני ניסה לרצוח את החיילים כשהם בתוך התחנה, אך השוטרים הורו להמון להמתין מחוץ לשער עד אשר יוציאו את החיילים אל מחוץ לשער, ואז ימסרו להמון על מנת להורגם. אולם תוך מספר דקות אחד השוטרים פתח את דלת התחנה והמון מוסת ומשולהב פרץ לתוכו ולמשרד מפקד התחנה. למרות תחנוניהם של החיילים, למעלה מעשרה שוטרים, מחבלים לכל דבר, יחד עם ההמון החלו להכות את החיילים בחפצים כהים ומוטות ברזל, וכן דקרו אותם מספר פעמים. בתוך זמן קצר נפוצה ברמאללה הידיעה על הימצאותם של החיילים הישראלים בתחנת המשטרה, ובחצר המשטרה התקבצו מאות פלסטינים מצוידים במקלות ובבלוקים ועודדו את המתעללים בקריאות להרוג את החיילים.
לא עבר זמן רב, ולישראל החלו להגיע הידיעות על אנשים שנלכדו ברמאללה, אך בצה"ל הוחלט שמבצע חילוץ של השניים יהיה מסוכן למדי וזאת מפאת ההתנגדות הרבה הצפויה מצד ההמון וכן מצד המשטרה הפלסטינית המאומנת היטב לשטח העירוני של עירם, ובאור יום בפרט.
ההמון המשולהב שהצית את מכונית החיילים המשיך להסתער על תחנת המשטרה ודרש לקבל את החיילים לידיו. נורז'יץ הושלך דרך החלון בקומה השנייה (מגובה של כ־8 מטרים), ואברהמי דרך הדלת, לידי ההמון הזועם. נחסוך מהקורא את התיאורים המזוויעים, אולם ברור לכל מה עברו שני הקדושים.
בשעה 10:30 לערך ההמון הפלסטיני גרר את החיילים ברחוב אל כיכר אל-מנארה שבלב רמאללה והמשיך בהתעללות. ונופפו בהם תוך צהלות ניצחון. החגיגה בכיכר של ההמון והשוטרים נמשכו עד אשר נפוצה השמועה לפיה צה"ל עומד לנקוט בפעולת תגמול ואז התפזר ההמון באחת והגופות נעזבו.
אחד המשתתפים העיקריים בלינץ', עזיז צאלחה, אשר השליך את נורז'יץ מהחלון, הוציא ראשו מהחלון והציג את ידיו המגואלות בדם, בעוד שההמון מריע. לדברי הרופא הגדודי, יוסי אברהמי הוכה קשות והגיע במצב של מוות קליני למתחם המת"ק באזור ונפטר בדרכו למסוק. בשעה 11:00 בבוקר, כשהתקשרה אשתו של אברהמי לטלפון של בעלה על מנת לדרוש בשלומו, אחד מרוצחיו ענה לה בהתפארות ולגלוג: "שחטתי את בעלך לפני כמה דקות". כך שמעה לראשונה על מותו של בעלה.
כשהתקשרה אשתו של אברהמי לטלפון של בעלה על מנת לדרוש בשלומו, אחד מרוצחיו ענה לה בהתפארות ולגלוג: "שחטתי את בעלך לפני כמה דקות". כך שמעה לראשונה על מותו של בעלה
ניסיונות הטיוח הפלסטיניות
בעת האירוע כך הסתבר, שהה במקום צוות טלוויזיה איטלקי, שאף שידר את התמונות על אף שקיבל איומים על חייו מצד הפלסטינים. מי ששהה במקום עוד הוא הצלם הבריטי מארק סיגר שניסה אך הוא לצלם את האירוע, אולם ההמון תקף אותו והרס לחלוטין את מצלמתו. לאחר האירוע אמר מארק כי "הלינץ' היה הדבר המחריד ביותר שראיתי אי-פעם, ואני דיווחתי מקונגו, קוסובו, ומהרבה מקומות רעים אחרים… אני יודע שלא כל הפלסטינים כאלו, ואני אדם מאוד סלחן, אבל לעולם לא אשכח זאת. זה היה רצח מהסוג הברברי ביותר. כשאני חושב על זה, על הראש של האדם, כולו מרוסק, אני יודע שיהיו לי סיוטים עד סוף ימי חיי". גם צוות של חדשות ABC ניסה לצלם את הרצח, אבל ההמון הפלסטיני מנע ממנו לצלם. המפיק נאצר אתא אמר שכאשר ניסו לצלם "צעירים באו אלינו ועצרו אותנו בסכינים ובמכות".
עד מהרה פשטה לה השמועה כי ברשות הצוות האיטלקי סרט של האירוע, ורשתות רבות מכל העולם החלו להתעניין בדבר, אולם בשלב זה ממשלת ישראל דרשה לא לשדר לפני שהידיעה תגיע ומשפחות, וכן ביקשה לקבל את הקלטת בכדי שתוכל לחקור את האירוע.
מאוחר יותר באותו היום, ישראל דרשה לשדר את הקלטת, כדי שישמש כסרט הסברה, אלא שאז האיטלקים התעכבו מלשדר. זאת על פי נחום ברנע, משני טעמים: החשש של אנשי הרשת האיטלקית בארץ מנקמה, וכן התמיכה הגורפת באיטליה בנרטיב הפלסטיני. הגדיל לעשות באוקטובר 2000, שגריר איטליה באו"ם שאמר כי "ייתכן שישראל שיגרה את שני החיילים למרכז רמאללה מתוך ידיעה שיבוצע בהם לינץ' וכך תשופר תדמיתה התקשורתית".
הגדיל לעשות ריקרדו כריסטיאנו, סגן ראש הלשכה בירושלים של ערוץ הטלוויזיה הממלכתי של איטליה, שפרסם מכתב ב"אל-חיאת אל-ג'דידה", העיתון היומי הרשמי של הרשות הפלסטינית. תחת הכותרת "הבהרה מיוחדת על ידי נציג הטלוויזיה האיטלקית הממלכתית בארץ RAI" מכחיש כריסטיאנו כי ל-RAI הייתה כל מעורבות עם הצילומים של האירוע והפניית אצבע מאשימה אל רשת הטלוויזיה המתחרה בצילום הלינץ'. בין היתר הוא כתב, "אנו ב-RAI מדגישים לכולכם כי האירועים לא קרו ככה, כי אנחנו תמיד מכבדים ונמשיך לכבד את הכללים העיתונאיים שהוכתבו מאת הרשות הפלסטינית לעבודתנו בפלסטין […] זוהי לא דרכנו לעשות דברים". מרוח הדברים השתמע כי הכללים הם בעצם דרישות הרשות הפלסטינית להסתיר צילומים הפוגעים בתדמית הפלסטינית. הכתב האיטלקי גם בירך את הרשות הפלסטינית, וציין כי זה מחובתם של העיתונאים להסביר את עצמם כלפי הרשות.
עד מהרה הזדעזעה לה לשכת העיתונות הממשלתית בישראל והשעתה את כרטיס העיתונאי של כריסטיאנו מכיוון שלדבריהם ישראל מקדמת כתבים זרים וחופש עיתונות ועל כן מבקשת כי הכתבים יכבדו את כללי האתיקה העיתונאית. מכתבו הרומז כי הוא לעולם לא יצלם אירועים שאינם נאמנים ליצירת תדמית חיובית לרשות הפלסטינית, נוגדים לאתיקה הזו.
כתוצאה מהמכתב של כריסטיאנו, ערוץ "מדיה-סט" (Mediaset) נחשף כזה אשר צילם את התמונות. מדיה-סט נאלץ להחזיר את הצוות שלו חזרה לאיטליה מחשש מתקיפות נקמה של הפלסטינים. סילביו ברלוסקוני שלמשפחתו שליטה במדיה-סט, אמר "המכתב הזה מצביע על גישה אנטישמית ביסודות השמאל האיטלקי". העיתון קוריירה דלה סרה הצהיר כי יום פרסום המכתב הוא יום מביש לעיתונות האיטלקית.
ברק מול שרון
עד מהרה הודיעה ממשלת ישראל בראשותו של מי שהיה אז ראש הממשלה אהוד ברק לפלסטינים כי בתגובה לאירועים בכוונתה לפוצץ את בניין המשטרה בו בוצע הלינץ' והורתה להתרחק ממנו. אולם כבר אז החלה המדיניות של לרחם על אכזרים ולאחר אזהרה הפציצו מסוקי צה"ל את הבניין הריק ומבנים ריקים נוספים של הרשות הפלסטינית. הטילים שנורו היו קטנים ומדויקים, ולפני כל תקיפה ביצעו הטייסים ירי אזהרה לעבר שטח פתוח בקרבתה, וזאת בכדי ש"חלילה" לא יפגע מאן שהוא מן הרוצחים הברברים מירי טילי המטוסים.
מי ששינה את המדיניות היה ראש הממשלה אריאל שרון שנתן הוראה לפתוח במצוד נרחב של כל משתתפי הלינץ', ועד מהרה החלו להתפס הרוצחים ולהביאם לדין בישראל. כך נתפס מי שהיה הסמל לרצח המזוויע המחבל עבד אל-עזיז צאלחה, הוא הודה שהיה אחד מההמון שפרץ לתחנת המשטרה, וכן שחנק את אחד החיילים בעוד אחרים הכו בו. כשראה שידו מגואלות בדם החיילים, הוא הלך לחלון והציג בגאווה את ידיו להמון שמתחתיו וכך גם צולם בסרטון ששודר באמצעי תקשורת שונים, אך שוחרר בעסקת שליט. קרוב ל-20 מחבלים נתפסו והובאו לדין בישראל על המעשה.
