האינטרסים נחשפים: כך פורצת לה מלחמת עולם

אם טרם קראתם את החלק הראשון אז הוא ממש כאן.

אם בפרק הקודם עסקנו בעיקר בהבנת הרקע ההיסטורי העמוק במשבר בין המדינות היום נתחיל לצחצח חרבות. או יותר נכון להתכונן לדבר האמיתי. המלחמה. אך קצת לפני שנמשיך עם הרכבת הפאזל הרוסי אוקראיני, כדאי להזכיר משהו נוסף שאליו אוקראינה שואפת מאוד, ורוסיה מתנגדת מאוד, והוא חלק בלתי נפרד מהסכסוך הזה.

 לדבר הזה קוראים ברית נאט"ו. (ארגון האמנה הצפון אטלנטי או בשמו באנגלית North Atlantic Treaty Organization). אוקראינה בעד וזה די מובן למה, כמדינה שמנסה להתאושש  ממהפכות וחפצה חיים היא בהחלט זקוקה לברית הצבאית החזקה ביותר בעולם, כ-30 מדינות מונה כיום הברית. אבל יותר מכל זקוקה היא לסעיף 5 של הברית. 

הסעיף בא ואומר כי "הצדדים מסכימים שמתקפה מזוינת נגד אחד או יותר מהם באירופה או בצפון אמריקה תיחשב כהתקפה נגד כולם", נכתב בסעיף. ואף מפרט "פעולה כפי שהיא רואה בה צורך, לרבות שימוש בכוח מזוין, כדי להחזיר ולשמור על הביטחון של אזור צפון האוקיינוס ​​האטלנטי". בהחלט מובן מדוע כשהודיעה נאטו בשנת 2008 כי אוקראינה וגאורגיה יצטרפו לחברות ברגע שיגיעו לסטנדרטים של הברית בתנאי ממשל ושקיפות. הדבר היה עבור אוקראינה בשורה של ממש.

רוסיה מאידך, ממש נגד הצטרפות אוקראינה לנאטו. מה זה לכאורה עניינם? הבא ונביט כיום חברות בברית נאטו חוץ מהמדינות הגדולות, מדינות כמו אסטוניה, לטביה, ליטא, צ'כיה, הונגריה ופולין, כולן מדינות סובייטיות לשעבר, ולא רק שהברית לא חלשת, אלא היא הולכת ומתחזקת. 

רוסיה רואה בהתחזקות הברית של נאטו איום קיומי, ושאלת ההצטרפות האוקראינית מעוררת בעצם דובים ישנים מאוד, עוד מימי המלחמה הקרה בין ארה"ב וברית המועצות, עת הוקמה הברית, ומוסקבה האשימה את נאט"ו בניסיון לכתר אותה, משום שחמש מתוך החברות בנאטו גובלות עם רוסיה.

ההסתבכות של קרים

בכדי להבין את הבעיה של קרים עלינו לציין כמה עובדות היסטוריות. בקרים מיסודה התגוררו מאות שנים הטטרים, שהם מוסלמים מיסודם, בשנת 1783 סיפחו הרוסים את האיזור לשליטתם, ואילו בימי מלחמת העולם השניה גורשו הטטרים מהמקום על ידי הרוסים כעונש על תמיכתם בגרמניה הנאצית. הם זוכו מאשמה רק בשנת 1967 אך גם אז נאסר עליהם לשוב לקרים.

כאמור, ב-1945 הפך חצי האי למחוז מן השורה הרוסית, וכמחווה של רצון טוב וכאות לציון 300 שנה לאיחודה של אוקראינה עם רוסיה הועבר בשנת 1954 חצי האי לרפובליקה האוקראינית בהיותה חברה בברית המועצות, אך רצה מסובב הסיבות שברית המועצות ומסך הברזל יפול, וכך מצאו עצמם התושבים בחצי האי לאוקראינים ולא רוסים, וזאת יצוין למורת רוחם של התושבים שהיו רוסים ברובם. 

עד מהרה הדבר העיב על היחסים בין רוסיה לאוקראינה, שאף החמיר בעקבות העובדה שבסטופול, עיר הנמל של חצי האי שוכן לו הבסיס של צי הים השחור הרוסי, לאחר דן ודברים הבעיות והמתיחות נפתרו עם הכרזתה של חצי האי קרים כרפובליקה אוטונומית. 

הדחתו של ינוקוביץ' ובריחתו לרוסיה ככל הנראה שינו לפוטין את התכניות, ועד מהרה החל בהכנות לפלישה לאי. ב-23 לפברואר 2014 תוך שימוש בבסיס הימי של הצי הנחה חיילים וסוכני מודיעין רוסיים אשר כונו כ"יחידות הגנה עצמית" לפרק את הכוחות האוקראינים מנשקם ולהשתלט על האי. לאר מכן התגלו למעשה כשכירי חרב, אך עד מהרה נחסמו הכניסות של הצי האוקראיני, וכן הכניסות היבשתיות, ועם כניסת הכוחות הרוסים לחצי האי נערך משעל עם בשאלה המהותית האם הם מעוניינים להסתפח לרוסיה, או האם הם מעוניינים להשיב את חוקת קרים מ-1992 ואת מעמדו של קרים כחלק מאוקראינה?

13 חברות של האו"ם הצביעו בעד החלטה שתכריז על אי חוקיותו של משאל העם בקרים, רוסיה הטילה וטו על ההחלטה וסין נמנעה

מדינות העולם געשו, רטנו, ואף כינסו ישיבת חירום של מועצת הביטחון של האו"ם (מוכר לכם הרוטינה?) בעקבות כך שאפשרויות ההצבעה וכן התאריך הסופי של המשאל ניתנו רק 10 ימים לפני עריכת משאל העם, וכן בעצם העובדה כי רוסיה כבר השתלטה על האי בפועל וחייליה שוהים שם מפריע להליך הדמוקרטי. 13 חברות של האו"ם הצביעו בעד החלטה שתכריז על אי חוקיותו של המשאל, רוסיה הטילה וטו על ההחלטה וסין נמנעה.

מה שכן אושר זה החלטה של העצרת הכללית של האו"ם בתוצאה של 100 בעד, 11 נגד, 58 נמנעו, אשר הכריזה על משאל העם כלא חוקי. כל הניסיונות להעביר את ההחלטה לאכיפה במועצת הביטחון של האו"ם נחסמו על ידי הטלת וטו רוסיה.

על פי התוצאה הרשמית של משאל העם 96.77% מהאוכלוסייה הצביעה בעד איחוד חצי האי עם רוסיה, כאשר אחוז ההצבעה עמד על 83.1%, רוסיה הכירה בתוצאות משאל העם באופן רשמי, וכך בעקבות התוצאות, המועצה העליונה של קרים ומועצת העיר סבסטופול הכריזו על עצמאות ובקשו במידית להצטרף לפדרציה הרוסית, וזו הכירה בה כרפובליקה ריבונית, כאשר בפועל הוחלט על שני שטחים בחצי-האי שהם כעת שייכים דה-פאקטו לשלטון רוסיה, ואלו הם הרפובליקה המקומית והעיר סבסטופול.

מה פוטין הרוויח מהמהלך? השתלטות על חצי האי קרים הניבה במידית רווחים בדמות של שליטה גם במים הכלכליים של חצי האי בים השחור ובים אזוב, ששם יש רזרבות גדולות של נפט ושל גז טבעי.

השתיקה שעלתה ביוקר

ככל שהלכו ועברו הימים, והעולם שתק על הפלישה, החלו לנסות מנהיגי המדינה, בראשות ולדימיר פוטין, להכריז על דרום מזרח אוקראינה כעל שטח רוסי. הדברים נפלו על אזניים קשובות תומכי רוסיה באוקראינה, וכך בתחילת אפריל נכבשו מוסדות מדינה במחוזות דונצק ולוהנסק על ידי אזרחים חמושים שהצהירו על עצמם כמיליציה מקומית הנתמכת במפגינים פרו-רוסים.

ניסיונות דומים התרחשו בחרקוב, אודסה, סלובאנסק וקראמטורסק. עד מהרה הגיב הנשיא אולכסנדר טורצ'ינוב ואף הכריז על תחילת המבצע נגד הטרור, אך בפועל בשטחים הכבושים הכריזו הבדלנים על רפובליקות העם של דונצק ולוהנסק בגיבוי צבא רוסיה, בחודשים מסויימים היה זה נראה כאילו האוקראינים יחד עם מתנדבים נוספים מצליחים לשחרר שטחים נרחבים מידי הבדנלים וכמעט כיתרו את מחוז דונצק במלואו, אולם פלישה של הכוחות המזוינים הרוסים אפשרה לרפובליקות להמשיך להתקיים. 

העניינים החלו להירגע בחזרה במהלך חודש אוגוסט 2014, עת ועדה דו-צדדית של חוקרים מובילים מארצות הברית ורוסיה פרסמה את סדר יום עם תוכנית בת 24 שלבים לפתרון המשבר. סדר היום בוועידה אורגן תחת חמש קטגוריות הכרחיות לטיפול במשבר הדורש התייצבות שכללו את המרכיבים הבאים: הפסקת אש מתמשכת הניתנת לאימות, יחסי כלכלה, סוגיות חברתיות ותרבותיות, חצי האי קרים וכן, המעמד הבינלאומי של אוקראינה.

במקביל לדיונים להרגעת השטח באותה הוועידה, עשתה אוקראינה נדבך חשוב להתקדמות שלהם לעבר אירופה ובסוף שנת 2014 אשררה את הסכם ההתאגדות של אוקראינה עם האיחוד האירופי, אותו תיאר פורושנקו כ"הצעד הראשון אך המכריע ביותר של אוקראינה לקראת חברות באיחוד האירופי", יתירה מזאת, הוא גם קבע את שנת 2020 כיעד לבקשת חברות המדינה בארגון.

הסכם הפסקת האש עם הכוחות הבדלנים נחתם בפברואר 2015, עת ניהל פורושנקו משא ומתן על תנאיה שכללו בין היתר גם נסיגת נשק כבד מקו החזית, ביזור אזורי המורדים, והכי חשוב, נסיגת כל הכוחות הזרים משטח אוקראינה, וכדי לדאוג שכל זה גם יישמר בעתיד הוסכם בין הצדדים כי יערכו מפעם לפעם פגישות בין כל הגורמים על מנת להבטיח שההסכם שנקרא פרוטוקול מינסק' נשמר ומכובד.

המרוץ לאיחוד

לכאורה, הכל בא על מקומו בשלום, השקט נשמר, הבדלנים הלכו, פוטין בקרים, אז מה הלאה? בל נשכח, לאוקראינה ישנה מטרה שטרם הסתיימה בהצלחה, וזה המשך ההצטרפות לאיחוד האירופי. ולמה לכאורה שהם יתקבלו? זוכרים היכן אוקראינה ממוקמת? את האינטרס האירופאי אמריקאי משותף? עם תחילת  הצטרפה אוקראינה לאיזור הסחר החופשי של האיחוד, שמטרתו בעצם הייתה פיתוח וחידוש הכלכלה האוקראינית יחד עם חיזוק הממשל ושלטון החוק במדינה בסטנדרטים מתקדמים של האיחוד.

הקשרים הלכו והתהדקו עוד יותר עת הוחלט באיחוד על ביטול הצורך בוויזה לתושבי אוקראינה, במאי 2017, כאשר לשם כך נדרשה אוקראינה לדרכון ביומטרי בסטנדרטים של האיחוד, ובשנת 2019 אף תוקנה החוקה האוקראינית בכדי שיתאימו לנורמות הקיימות בברית נאטו והאיחוד האירופי. 

רוסיה מצידה איננה צריכה את הטילים של נאט"ו יושבים בגבולותיה, ואם יש משהו שפוטין לא רוצה הוא איום על מוסקבה, ועוד יותר לא אוהב לחוש מאוים

גם במהלך פסגת בריסל בחודש יוני 2021, חזרו מנהיגי נאט"ו על ההחלטה שהתקבלה בשנת 2008 כי אוקראינה תהפוך לחברה, כחלק בלתי נפרד מהתהליך וזכותה של המדינה לקבוע את עתידה ומדיניות החוץ שלה ללא התערבות חיצונית של אף מדינה.

אוקראינה אומנם חוקקה את החוקים, צעדה לעבר האיחוד, אך בפועל לא קרה כלום. יש שיגידו כי הדבר מתעכב בגלל השחיתות הפושה באוקראינה, אך אין ספק כי החברות בנאטו חוששות מהתגובה הרוסית. 

רוסיה מצידה איננה צריכה את הטילים של נאטו יושבים בגבולותיה, ואם יש משהו שפוטין לא רוצה הוא איום על מוסקבה, ועוד יותר לא אוהב לחוש מאוים. אך למרות שבפועל נאטו עדיין לא צרפה בפועל את אוקראינה, היא בהחלט סייעה לה.

היה זה כאשר רוסיה סיפחה את חצי האי קרים ופלשה למזרח אוקראינה, נאט"ו מצידה הגיבה בהשעיית שיתוף הפעולה עם רוסיה ובהגברת היכולות ההגנתיות של קייב, ערכה אימונים, פרסה חיילים ברחבי מזרח אירופה, מימנה מוכנות ללוחמת סייבר ותמכה בכוחות האוקראינים.

עילה למלחמה

כל מי שחי כאן בחודשים האחרונים היה מודע לכותרות ההולכות וגוברות כי רוסיה החלה לתגבר כוחות בגבול אוקראינה. בחודשים האחרונים ריכזה רוסיה כ-100 אלף חיילים על יד הגבול עם אוקראינה, וזאת לטענת מוסקבה כי הממשלה הפרו-מערבית בקייב נערכת למבצע נגד המורדים הפרו-רוסים בחבל דונבאס שבמזרח אוקראינה.

כזכור, לאחר ההסכם הפסקת האש עם הכוחות הבדלנים שנחתם בפברואר 2015, נותרו  שטחים במזרח המדינה בשליטת הפרו רוסים, ולטענת מוסקבה שמורה להם הזכות המלאה להניע את כוחותיהם להיכן שירצו בתוך שטחם הריבוני. עוד טוענים במוסקבה כי החיילים רוכזו בסמוך לגבול לצורך תמרונים בלבד – וישמשו אותה לכל היותר להדיפת התקפה שתיזום אוקראינה בדונבאס.

אולם בעולם לא האמינו להסבר ממוסקבה, וטענו כי כל המהלך נועד לשמש כהכנת הקרקע לפלישה של צבא רוסיה לשטח האוקראיני, כביכול כדי להגן על המורדים הפרו-רוסים. גם המודיעין האמריקאי טען לאורך כל התקופה כי בפועל מוסקבה חותרת באופן פעיל לעימות. 

לדברי הבית הלבן רוסיה שלחה לדונבאס בחשאי סוכנים המחכים להוראה מהקרמלין כדי לביים שם מתקפה אוקראינית וכך לתת לצבא הרוסי תירוץ לפלישה, כזו העלולה להתרחב אל הרבה מעבר לגבולות החבל.

מה האינטרס? לאף אחד אין הסבר מדויק, אך לאחר שהיקפנו כמעט את כל הצדדים, יש להניח כי לפוטין בהחלט יותר קל לפתוח במלחמה עם מדינה שעוד לא חברה בנאטו ולהשתמש באוקראינה כקלף מיקוח אל מול ברית נאטו במשא ומתן נרחב יותר על פריסת הכוחות של הארגון.

ראוי לציין כי כבר בחודש דצמבר העבירה רוסיה רשימת דרישות לארה"ב שעליהן היא דרשה תשובות בכתב, שם דרשה מהממשל שנאט"ו תסיג כוחות ממדינות במזרח היבשת שהיו בעבר חלק מהגוש הקומוניסטי – בהן פולין, רומניה והמדינות הבלטיות ליטא, לטביה ואסטוניה – ושהארגון יתחייב שלא לצרף אליו עוד ממדינות המזרח, ובראשן אוקראינה וגאורגיה.

בתמורה לכך הציעה רוסיה "צעדים בוני אמון" כהגדרתם כגון, צמצום התמרונים והפחתת הפעילות האווירית בשמי אירופה, ארה"ב ונאט"ו דוחות את העסקה בתוקף, ומדגישות שאחד מעקרונות היסוד של הברית הצפון-אטלנטית הוא שכל מדינה העומדת בתנאי הסף של הברית רשאית להצטרף אליה.

גם פגישה משותפת של נציגי ארה"ב, נאט"ו ורוסיה בז'נבה ובווינה בינואר האחרון לא הועילה, ורוסיה אף הזהירה כי אם לא תקבל תשובה "מועילה" על הצעותיה בתוך זמן קצר – היא תיאלץ לנקוט "את הצעדים הדרושים להבטחת המאזן האסטרטגי ולהסרת איומים בלתי-מתקבלים על הדעת על הביטחון הלאומי שלנו". היא ציינה כי הצעדים יהיו בעלי "אופי צבאי טכני", אך לא פירטה.

משם והילך, הדברים התרחשו במהירות, הצדדים התבצרו, פוטין תגבר כוחות, העולם צקצק ואיים בסנקציות אין סופיות, אך ברור הוא מאליו כי אף לא אחת ממדינות העולם מתכוונת להתערב בפועל במלחמה לא לה.

מוכנות הן המדינות לשלוח סיוע ככל וידרש, לבצע מהלכים מאחורי הקלעים, אך הלקח שלמדה ארה"ב במלחמות כדוגמת עיראק ואפגניסטן לימדו אותה בדרך הקשה שמאוד קל להיכנס למלחמה, אך אינך יודע כיצד תצא ממנה, בפרט כשהיא לא חברה בברית נאטו.

ההתלבטות הישראלית

מכירים את המשפט האומר כי אין מקום בעולם שאין בו קוקה קולה וחב"דניק? כך גם כאן, אין באמת מלחמה שישראל לא תהיה קשורה אליו בצורה כזו או אחרת או שלא תהיה בו לפחות השפעה על ישראל מזווית כזו או אחרת. ובדיוק את בנקודה הזו ניגע כעת, אולי לא בכולו אך בהחלט ייתן הסבר ותמונת מצב על מה המהומה.

ככל שהלכה והתקרבה לה שעת השין ללחימה בין רוסיה לאוקראינה, כך הלכו והתארכו להם השעות שבו דלקו האורות במשרד החוץ ואצל ראשי מערכת הביטחון הישראלית, ומפלס הדאגה הלך וגבר. לקח הרבה זמן למקבלי ההחלטות המדיניות להוציא ולו איזה שהוא הבהרה ולו בדל של תמיכה באחד מן הצדדים ולא לחינם.

ההפסד שעלולה ישראל לקבל מתמיכה במי מהצדדים אינה פשוטה כלל ועיקר ויש לקחת בחשבון את כל הצדדים היטב. בין אם המדובר בזירה הצפונית, בין אם מדובר באו"ם, ועוד נושאים חלקם מוסתרים וחלקם גלויים. 

במקום שבו אנו חיים, במזרח התיכון המדינות מסביבנו אוהבות שלטון חזק יציב וכוחני. את זה כולם יודעים. לא לחינם רוסיה הסתדרה עם האינטרסים שלה מול ארצות הברית יחד עם מדינות ערב, כאשר חלקם היו לא אחת במהלך המלחמות אל מול ישראל.

 יש לא מעט מהמדינות שבוחנות היטב את תוצאות המלחמה, כל אחת מהזווית שלה. סין לדוגמה בוחנת כיצד זה יסתיים ותעשה שיקול האם לפלוש לטייוואן שאותה היא רואה כחלק מסין ולא מכירה בה כמדינה עצמאית, וכבר אנו מתחילים לשמוע על תמרונים של סין אל מול טייוואן.

גם איראן בוחנת היטב את תוצאות המלחמה וכיצד ומי יתערב. וזאת עקב העובדה שתמיד לאורך ההיסטוריה מדינות המערב העדיפו פתרונות משברים בצורה דיפלומטית אל מול פתרונות של כוח, מרשה לעצמה איראן לשחק עם המערב במו"מ חוזר ונשנה עם הסכמים כאלו או אחרים בנושא הגרעין האיראני.

אין ספק, כי כרגע באיראן מבינים היטב שארה"ב ומדינות העולם לא יעשו כלום לרוסיה מעבר לסנקציות, ודווקא משום כך הם עלולים בהחלט להבין גם כי לא יקרה להם כלום באם יפרו את הסכם הגרעין שייחתם עמם, וניתן רק לשער כמה ירד כוח ההרתעה של ארה"ב ומדינות המערב בעיני איראן.

 ואת כל זה, ואפילו הרבה מעבר לכך גם בישראל מבינים, ואפילו היטב. הבה נביט אל עבר הגבול הצפוני, שם בסוריה שבו רוסיה שולטת, וגם איראן בוחשת ומנסה לקבוע יתידות ולחזק את מעמדה, ועוד יותר אל מול הגבול הישראלי.

לא אחת שומעים אנו על תקיפות ישראליות (על פי מקורות זרים כמובן) לשיירות או אתרים כאלו או אחרים במדינה השכנה. בין אם זה אמל"ח מתקדם שהובא מאיראן, בין אם זה חלקי לחימה שונים ומשונים שאמורים ללכת לארגון הטרור חיזבאללה בלבנון, ועוד שאר מרעין בישין.

אחד הדברים שהוקמו עם כניסתה של רוסיה לתוך סוריה היה מנגנון מיוחד עם ישראל שבו תואמו דברים שדרשו תיאום לפני פעולות שנוקטות המדינות. פעילות המנגנון הופסקה לאחר הפלתו בטעות של מטוס נוסעים רוסי מטיל נ"מ סורי שנורה לאחר תקיפת מטוסי חיל האוויר באזור נמל לטקיה, פעם אחת בטוח.

גורמים ביטחוניים מציינים כי במהלך החודשים האחרונים קשר עם המנגנון ועם גורמי הביטחון הרוסיים במזרח התיכון הודק. שוב, כל אחד והאינטרס שלו. רוסיה מעוניינת להיות בעלת הבית היחידה בסוריה, ואילו ישראל מעוניינת בשמירה על בטחונה והרחקת איראן מהגבול.

כעת הבא וניקח את הכותרת הבאה שהתפרסמה ב- ynet. "ישראל בלמה העברת כיפת ברזל לאוקראינה, בשל החשש מסכסוך עם רוסיה" סיפר באתר, והוסיפו כי עוד לפני ההסלמה הנוכחית ביקשה אוקראינה מארה"ב להצטייד במערכת ההגנה מפני רקטות, אלא שבירושלים זיהו אפשרות להתנגשות ישירה מול נשיא רוסיה ולדימיר פוטין וטירפדו את היוזמה כדי שלא להסתכן בעימות מול מוסקבה. גורמים באוקראינה הביעו אכזבה מעמדת ישראל".

מה היה קורה לו ישראל הייתה נענת לבקשת ארה"ב והמערכת הייתה מגיעה גם לאוקראינה, אולי הלחימה הייתה אחרת אך בהחלט ישראל הייתה מפסידה ובגדול.

אחד המשפטים שהלחיצו לא מעט וגם הדליקו נורות אזהרה היה המשפט אותו אמר סגנו של השגריר הרוסי לאו"ם דימיטרי פוליאנסקי, זמן קצר לאחר פרסום הודעת התמיכה הישראלית באוקראינה וכמה שעות לפני פתיחת המלחמה, זאת במהלך התדריך החודשי לענייני הסכסוך הישראלי-פלסטיני שנערך במועצת הביטחון של האו"ם. בתגובה להודעה הישראלית אמר כי "אנו מודאגים מהתוכניות המוכרזות של תל אביב להרחבת פעילות ההתנחלויות ברמת הגולן הכבושה, הסותרות ישירות את הוראות אמנת ז'נבה מ-1949".

לא מעט ניסו במשרד החוץ יחד עם גורמי הביטחון וגם בישיבת הקבינט האחרונה שהייתה בנושא השבוע להעריך כיצד תגיב רוסיה למשל לגינוי הישראלי של שר החוץ לפיד, ולתמיכה בהודעת הגינוי באו"ם לבקשת ארה"ב. המבחן יהיה בקרוב, כאשר ישמר חופש הפעולה של טייסי חיל האוויר במרחב, ובהתחשב בעובדה כי עד עכשיו הרוסים טרם הפעילו את מערכות ההגנה המתקדמות מדגם s-300  וכן s-400 שבהחלט יכולות לשבש לחלוטין את הפעילות במרחב.

ישראל צריכה את רוסיה לא מעט, בהתחשב שהסכם הגרעין ההולך ומתקרב בצעדי ענק הולך ונראה כרע לישראל. ישראל גם צריכה את רוסיה בהתחשב בכך שהיא השלטת על הגבול הצפוני ששם יושבים סוריה, איראן וחיזבאללה.

אבל ישראל גם זקוקה ומחויבת יותר מכל לארה"ב ולתמיכה השוטפת שלה במדינה ובמערכת הביטחון הישראלית, כך שבהחלט זה אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי.