בחזרה לרצח הנשיא האמריקני הצעיר ביותר

לו הייתם שואלים את האוכלוסייה הבוגרת מה עשיתם ביום ה-22 בנובמבר 1963, ו' כסליו תשכ"ד, קרוב לוודאי שהיו מיד אומרים לכם היכן היו, מה עשו, ואיפה זה תפס אותם. יש אומרים שהיה זה אחד האירועים הבולטים ביותר של המאה העשרים אם לא הבולט ביותר או לפחות בעל המשמעות הגדולה ביותר.

הירצחו של נשיא אינו דבר של מה בכך, וכשהמדובר בנשיא ארצות הברית הדבר תופס שבעתיים, בטוח כשהמדובר בנשיא צעיר יחסית, דינאמי, בולט במנהיגותו, במיוחד בימים של המלחמה הקרה עם ברית המועצות, עת החמיאו לו הסקרים על כ-70 אחוזי תמיכה.

נולד עם כפית של כסף

ג'ון פיצג'רלד קנדי נולד בשנת 1917, בברוקליין שבמסצ'וסטס, לאביו גוז'ף, שהיה בעצמו מיליונר, פוליטיקאי ואחד מהפעילים הבולטים של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. סבו של אביו היגר לארצות הברית מאירלנד. ג'ון היה הילד השני במשפחה כשלאחריו נולדו עוד כמה אחים, אך תמיד חי בצילו של אחיו הבכור ג'וזף, שבו בעצם תלה אביו את התקווה המשפחתית לעתיד הפוליטי של המשפחה, עד כדי ריצה לנשיאות.

קנדי הצעיר התגורר בברוקליין במשך כעשור ולאחר מכן למד בבתי ספר יוקרתיים, אביו הרבה לנסוע נסיעות עסקיות לפרקי זמן ממושכים, והתמקד בעסקיו בעיקר בוול סטריט ובהוליווד. בשנת 1927 עברה המשפחה להתגורר בניו יורק וקנדי הצעיר מיד נכנס ללמוד בבית ספר פרטי. כעבור שנתיים עברה המשפחה לפרוור, כאשר בקיץ ובתחילת הסתיו שהו בביתם שבמסצ'וסטס, ואילו את החורף העבירו בפלורידה. בשנת 1930 החל קנדי ללמוד בבתי ספר בקונטיקט, אולם לא האריך בהם ימים מכיוון שלקה בדלקת בתוספתן וקטע את רצף לימודיו.

עד מהרה שוב נשלח להמשך לימודיו, הפעם בפנימייה היוקרתית "צ'וט" שבקונטיקט. בשל שהות אחיו הגדול ג'וזף במקום והצטיינותו בלימודיו הדבר קצת הפריע לו עד כדי התנהגות מרדנית לעיתים. בשנת 1935 סיים את חוק לימודיו במקום כשבתווך אשפוז ממושך בבית חולים בעקות זיהום.

בספטמבר 1935 יצא בפעם הראשונה ללונדון יחד עם הוריו ואחותו, בכוונתו הייתה להתחיל וללמוד בבית הספר לכלכלה של לונדון, בדיוק כמו אחיו הגדול, ולאחר מכן להמשיך את לימודיו באוניברסיטת פרינסטון, אך עד מהרה נאלץ גם שם להפסיק את לימודיו בשל מחלה. תחילה עלה החשש כי קנדי לקה בלוקמיה, אך בגיל 30 אובחנה אצלו מחלת אדיסון, מחלה כרונית הנגרמת מתת-פעילות של בלוטת יותרת הכליה, וגורמת, בין השאר, לחולשה ולבעיות במערכת העיכול. באותה תקופה עת הרפואה לא היתה מתקדמת כראוי, ולא היו כלים רפואיים מספיקים לאבחונה, נאלץ קנדי לסבול מהמחלה שנים רבות מבלי שניתן היה להקל על מצבו. לאחר הפסקת לימודיו בפרינסטון, המשיך קנדי ללמוד באוניברסיטת הרווארד.

ההכשרה למנהיגות

בשנת 1939 נסע לאירופה, אל ברית המועצות, הבלקן ואל המזרח התיכון כחלק מהכנה לתזה שלו. לאחר מכן נסע לצ'כוסלובקיה ולגרמניה לפני שחזר ללונדון ב-1 בספטמבר, יום הפלישה לפולין ופרוץ מלחמת העולם השנייה. כעבור יומיים נאמה המשפחה בבית הנבחרים הבריטי ותמכה בהכרזת המלחמה על גרמניה. בתקופה זו גילה עניין במדיניות החוץ, וביקר באיטליה שהייתה תחת שלטון מוסוליני, בגרמניה שהייתה תחת שלטון אדולף היטלר, ובמדינות אירופיות נוספות. כתוצאה מביקורים אלו ומהתעניינותו בענייני חוץ, כתב קנדי עבודת תזה שעסקה בניתוח המדיניות הבריטית בהסכם מינכן, וסיים עמה את התואר מוסמך ביחסים בינלאומיים בהצטיינות בשנת 1940. התזה פורסמה על ידי אביו כספר שנקרא "מדוע נרדמה אנגליה?", עד כדי היותו לרב-מכר באותה תקופה.

בשנת 1941, בימי מלחמת העולם השניה, ניסה קנדי להתקבל לשורות הצבא האמריקאי, אך נדחה בשל בעיות בגבו. קנדי לא אמר נואש, חיזק את עצמו, וכבר באותה שנה התקבל לשירות בצי, בה התמיד ועשה חיל, והתקדם בסולם הדרגות עד אשר בשנת 1943 פיקד על ספינת טורפדו בדרגת סגן.

אולם כמו תמיד, דרכו של קנדי מעולם לא הייתה סוגה בשושנים, וכך מצא עצמו באוגוסט 43 על אי בשליטת היפנים, וזאת לאחר שספינת הטורפדו נוגחה בידי משחתת יפנית. אך לאחר תושייה הצליחו להיחלץ גם משם, אולם לא לפני פציעה שאף החמירה את הבעיות בגבו, כאשר לאחר מכן הוא אף לקה במחלת מלריה. בשל פעולות שנקט באותם הזמנים אף קיבל את עיטור לב הארגמן ומדליית הצי, וחייל הנחתים לאחר המלחמה.

ג'ון קנדי אומנם ניצל במלחמה, אולם בעודו משרת בצי, קיבל קנדי את הידיעה כי אחיו הבכור, ג'וזף, נהרג במבצע אפרודיטה בהתפוצצות מטוסו. ב-1 במרץ 1945, פרש קנדי מהצי בגלל בעיות הבריאות שלו בדרגת סגן.

מהצבא לפוליטיקה

מותו הטרגי של אחיו הגדול ג'וזף שיועד לפוליטיקה מטעם המשפחה במלחמת העולם השניה, שינתה מעט את תוכניותיו ואת תכניות אביו, כעת, החליט האב כי אין ראוי יותר מאשר ג'ון לשאת את עתידה הפוליטי של המשפחה, וכך לאחר שבשנת 1946 החליט נציג של מסצ'וסטס לבית הנבחרים, ג'יימס קרלי, להתמודד על משרת ראש העיר של בוסטון, החליטה המשפחה כין אין מתאים יותר ממנו למלא את מקומו בבית הנבחרים.

יחד עם קצת קשרים ואולי גם מרפקים של אביו והשפעה מרובה במפלגה הדמוקרטית, הוא נבחר מטעמה כשהוא משיג את סך הקולות הנדרש. היה זה הימור בטוח, שכן מסצ'וסטס הייתה מאז ומעולם מעוז של המפלגה הדמוקרטית, וכל מתמודד מטעמה זכה בבחירות באופן כמעט אוטומטי. וכך, כשהוא בן 30 בלבד, יחד עם ריצ'רד ניקסון וג'וזף מקארתי, היה קנדי אחד מיוצאי מלחמת העולם השנייה שנבחרו לראשונה לקונגרס באותה השנה.

הייתה זו תקופת נשיאותו של הנשיא הארי טרומן, כשעל הפרק עמדו נושאים כבדי משקל, כגון שיקומה של ארה"ב בימים שאחרי המלחמה, היחס לקומוניזם, והמלחמה הקרה. כיוצא צבא, עם כניסתו לקונגרס הצטרף לוועדת כוח העבודה והחינוך ולוועדה לטיפול ביוצאי צבא.

יחסו לנשיא טרומן היה די ענייני. בדרך כלל תמך במדיניות הפנים, אך מאידך התנגד לחוק יחסי העבודה שהגביל את כוחם של האיגודים המקצועיים, ומדי פעם ניתן היה גם לשמוע ביקורת במדיניות החוץ.

בשנת 1952, מצא עצמו לאחר התמודדות בתפקיד סנאטור. וככזה מונה לוועדת העבודה והרווחה בסנאט וכן לוועדת יחסי החוץ. בדרך כלל ייצג נאמנה את בני מסצ'וסטס, והעביר חוקים שסייעו למדינה ובמיוחד לקהילת העסקים.

עד מהרה מצב בריאותו הרופף גם כך נתן את אותותיו, וכך מצא עצמו לאחר סדרת ניתוחים במשך שנתיים, שבהם המעיט בהיקף פעילותו בסנאט, ואף הגיע לכדי ערש דווי. בעודו מחלים מהניתוחים, כתב ספר על פעולות אמיצות של חברי הסנאט באמריקה, אשר הצביעו נגד דעת הרוב ונגד דעת בוחריהם בנושאים חשובים שעל הפרק. הספר, "דיוקנאות באומץ", היה לרב מכר וזיכה את קנדי בפרס פוליצר ב-1957, במהדורה העברית נקרא הספר "אומץ ופוליטיקה". מאוחר יותר הוברר כי קנדי לא כתב את הספר בפועל, וכתיבתו הייתה בעיקר מעשה ידיו של יועצו הקרוב וכותב הנאומים שלו, טד סורנסן.

ההתמודדות לנשיאות

קנדי אומנם כיהן כסנאטור, אך עדיין משם ועד תפקיד הנשיא לעיתים הדרך מעט ארוכה, והיה זקוק לשם כך להכרה גדולה יותר בקרב הציבור האמריקאי. בדיוק לשם כך, הציג את מועמדותו לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית עת התמודד לתפקיד עדלי סטיבנסון, הוא אומנם נכשל בכך, אך רק חלקית. וזאת משום שעיקר רצונו היה בעצם לקבל את החשיפה הלאומית שכה היה זקוק לה להמשך דרכו ולמעשה לצקת תוכן כדמות פוליטית מוכרת במישור הלאומי.

בשנת 1958 נבחר שוב לסנאט ברוב מוחץ ובהפרש של 874,608 קולות. היה זה הרוב הגדול ביותר בפוליטיקה של מסצ'וסטס. ב-2 בינואר 1960, הכריז קנדי על מועמדותו לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית. רבים פקפקו ביכולתו ובניסיונו ובגילו הצעיר, אולם הכריזמה הרבה והרהיטות שלו אפשרו לו להשיג תמיכה רחבה.

עד מהרה החל קנדי לחרוש את רחבי המדינה על מנת להשיג תמיכה ממנהיגי המפלגה והבוחרים, מבחנו הראשון היה ניצחון בבחירות בוויסקונסין, מה שחיסל את ניסיונו של מתחרהו מהמפלגה האמפרי להיבחר. קנדי ניצח בבחירות, והרשים רבים במפלגה, אולם עם תחילת הוועידה הלאומית עדיין לא היה ברור אם ייבחר.

לקנדי היו אומנם רוב הצירים הדרושים, אולם לא מספיק כדי להבטיח את ניצחונו. סטיבנסון, המועמד ב-1952 וב-1956, עדיין נשאר אהוד במפלגה, קנדי "זכה" גם להתנגדותו של הנשיא לשעבר הארי טרומן, שדאג בנוגע לחוסר ניסיונו, אולם מטה הבחירות המאורגן של קנדי הצליח להשיג תמיכה ממספיק צירים כדי להיבחר בסיבוב הראשון אל מול כל מתחריו מהמפלגה.

אל מול קנדי הציבה המפלגה הרפובליקנית כמועמד לתפקיד הנשיא את סגן הנשיא המכהן ריצ'רד ניקסון. ניקסון נחשב ככוכב עולה בפוליטיקה האמריקאית באותה התקופה, וכמומחה למדיניות חוץ. השניים היו בעלי רקורד פוליטי דומה. ניקסון אמנם, בניגוד לקנדי, לא בא ממשפחה עשירה ובעלת השפעה, אבל שניהם היו בני אותו דור, לחמו במלחמת העולם השנייה, והקריירה שלהם התקדמה על פסים דומים. ניתן היה לומר שבתקופת שירותם המשותף בבית הנבחרים, התפתחה אף ידידות ביניהם.

עם תחילת מסע הבחירות, הוביל ניקסון על קנדי בסקרי דעת הקהל בשישה אחוזים. הנושאים המרכזיים היו המיתון שהתרחש, דתו של קנדי, המהפכה הקובנית והאם תוכניות החלל והטילים הסובייטיות עקפו את אלו של ארצות הברית.

אחד החידושים של אותה מערכת בחירות היה השימוש בעימותים המתוקשרים בשידור חי, שהפכו למעשה לאחר מכן לאבן דרך בכל מערכת בחירות בתולדות האומה האמריקאית. קנדי וניקסון ערכו ארבעה עימותים פומביים, שנצפו בצפיית שיא של כ-70 מיליון צופים, שלראשונה יכלו להתרשם בצורה בלתי אמצעית מן המועמדים, לא כדמות המצולמת מזווית מחמיאה, בנאום מחושב וערוך היטב, או נצפית מרחוק באספת בחירות, אלא בשידור ישיר, לא ערוך.

היה זה אירוע לא מבוטל וחשוב בתודעה האמריקאית, וזאת לאחר שהעם האמריקאי, אשר בחר לנשיאות אדם נכה, כפרנקלין דלאנו רוזוולט, עובדה שהוסתרה היטב ובצורה מחושבת במהלך ארבע תקופות כהונתו, או אדם גוסס כוודרו וילסון אשר בילה זמן רב במיטתו, כשיועציו ואשתו מנהלים למעשה את ארצות הברית, יכול היה עתה להתרשם בפעם הראשונה מן האנשים שעמדו לבחירה.

מי שלמעשה היה החלוץ בשימוש במרקע היה דווקא ניקסון, כשהואשם בעבר בקבלת מתנות בלתי חוקית, וכך בנאום נרגש לאומה מה שלימים כונה "נאום צ'קרס" טען כי המתנה היחידה שקיבל היה כלב מסוג קוקר ספניאל בשם צ'קרס, אך אינו מוכן לוותר עליו שכן בנותיו אוהבות אותו כל כך. נאום זה הציל למעשה את הקריירה שלו.

אולם דווקא ניקסון מי שלכאורה היה לו את הנסיון הרב יותר בשימוש באמצעי החדש, נכשל בה. בפועל עשה ניקסון שגיאות רבות, הגיע לאולפן לא מגולח, סבל באותה העת מכאבים בברכו, סירב להתאפר, ואף החליפה שלבש לא תאמה את הרקע של האולפן בהתחשב שבאותם ימים עת היה הצילום שחור לבן, הוא פשוט נבלע ברקע.

קנדי, לעומתו, הגיע מוכן ונמרץ. שידר רוח צעירה, היה לבוש כדבעי ומגולח למשעי, ועל אף בעיות חמורות בגבו ששיתקו אותו לתקופות של חודשים, ועל אף שסבל ממחלה כרונית, נראה היה קנדי שזוף, צעיר וחסון, וניקסון נראה חולני, מרושל וחסר אנרגיה. ובהתחשב בעובדה שדווקא כעת האמריקאים נזהרו בכך כפליים, היה זה כמעט משחק מכור מראש. התוצאה הייתה כי רובם של אלו שהאזינו לעימותים ברדיו סברו כי ניקסון ניצח, בעוד שרוב האמריקנים – שבעים מיליון – צפו בהם בטלוויזיה וסברו שקנדי ניצח בעימות.

וכך, דווקא מי שלא היה המיומן מבין השניים באמצעי התקשורת, דווקא קנדי, צבר תאוצה לאחר העימות הראשון, והחל להוביל על ניקסון במקצת הסקרים. אולם בהגיע רגע האמת של ההכרעה, היה זה קרב צמוד מאוד, כשלאחריו ניצח קנדי ברוב דחוק ביותר.

לקנדי הצביעו 49.9% מן המצביעים – 34,227,096 בוחרים, ואילו ניקסון קיבל את קולותיהם של 49.6% מן המצביעים – 34,108,546 בוחרים. הוא זכה ל-303 אלקטורים לעומת 219 לניקסון (כאשר 269 אלקטורים היו דרושים לניצחון).

וגם כאן כמו בכל בחירות, עד מהרה לאחר הבחירות נשמעו טענות על זיוף תוצאות הבחירות בשיקגו שהבטיחו לקנדי את הניצחון במדינת אילינוי ואורגן לכאורה על ידי אביו רב ההשפעה, אולם אלו לא התקבלו. עם בחירתו לנשיאות היה קנדי, בן ה-43, לנשיא הצעיר ביותר שנבחר לנשיאות אי פעם, אמנם תאודור רוזוולט היה צעיר ממנו כשמונה לנשיא, אך הוא לא נבחר לתפקיד אלא מונה לאחר רציחתו של הנשיא ויליאם מקינלי.

ויהי בימי…

רבים הם הנושאים עימם התעסק הנשיא קנדי בימי כהונתו. אך מאידך לא רבים הם היו הימים שכיהן כנשיא. 1,063 יום. החל מה-20 לינואר 1961 ועד 22 לנובמבר 1963. וכנשיא שהגיע לתפקידו דווקא לאחר השימוש באמצעי התקשורת הישיר עם האזרחים, קנדי מילא תפקיד חשוב בהפיכת הפוליטיקה למודרנית והשתמש בה בכדי לדבר עם הבוחרים באופן ישיר.

כהונתו של קנדי עמדה בצל המלחמה הקרה עם ברית המועצות ובעיקר עם קובה לאחר הניסיון הכושל באפריל 1961 להדיח את ממשלת פידל קסטרו עת הוביל הדבר למשבר ואת האנושות לסף מלחמה גרעינית, האפליה כנגד השחורים, ביטול מס הגולגולת, המרוץ לחלל מול הסובייטים, משבר הטילים בקובה, יחסה של ארצות הברית כלפי מזרח ומערב גרמניה, האמנה למניעת ניסויים גרעיניים, המזרח התיכון, ועוד. כאשר רק מאלו לבד ניתן לכתוב עמודים מלאים כיצד הדברים השפיעו בראי ההיסטוריה.

שנתיים וחצי עברו מאז החל לכהן כנשיא. וקנדי החל להשיק את המסע שלו ושל סגנו לינדון ג'ונסון לקראת הבחירות בנובמבר 1964. קנדי סימן את מדינות הדרום כחוליה החלשה שלו, ולשם כך למעשה נסע לטקסס. אולם לא רק זו הייתה הסיבה.

בינתיים נקלע סגנו ג'ונסון למאבק פוליטי בתוך טקסס, כאשר במפלגה הדמוקרטית בטקסס נוצרו שני מחנות. האחד, מחנה שמרני יותר של ג'ונסון ושל מושל טקסס ג'ון קונלי, ואילו השני, הליברלי יותר, בראשות הסנטור מטקסס ראלף יארבורו, וציר בית הנבחרים, הנרי גונזלס. מסע מתוקשר בטקסס היה בו כדי לפתור שתי בעיות – קנדי יוכל לרכוש אהדה במדינות הדרום, ובה בעת לאחד את שתי הסיעות, ולמנוע סכסוכים במחנהו.

מסעם של קנדי וג'ונסון בטקסס, אליו הביאו את רעיותיהם, נפתח בביקור בעיר פורט וורת' ב-21 בנובמבר 1963, וב-22 בנובמבר הגיעו קנדי וג'ונסון לשדה התעופה "לאב פילד" בדאלאס. על פי התוכנית אמור היה קנדי לשאת נאום לנכבדי העיר במרכז הסחר של דאלאס, ולשם כך יצא בשיירת מכוניות שחלפה ברחובות העיר. יחד עמו יצאו אשתו, המושל קונלי ואשתו נלי אשר נסעו במכונית השנייה בשיירה, שהייתה לימוזינה מסוג לינקולן קונטיננטל עם גג פתוח, כאשר המכסה הפלסטי השקוף וחסין הכדורים הוסר ממנה בשל מזג האוויר הנאה. במכונית השלישית, מסוג קדילק, נסעו סגן הנשיא ג'ונסון ורעייתו, וכן הסנטור יארבורו ואנשי השירות החשאי. השיירה כללה מספר נוסף של מכוניות ובהן אנשי השירות החשאי ומשטרת דאלאס, והייתה מלווה במשמר אופנועים של משטרת דאלאס.

ההתנקשות אירעה בעת שנסע במכונית פתוחה ברחובות העיר. לצידו ברכב היו רעייתו ג'קלין ומושל טקסס ג'ון קונלי. הנשיא נורה בגבו, בגרונו, ובראשו. קנדי נלקח אל בית החולים אולם מת כעבור שעה, בגיל ארבעים ושש, הגיל הצעיר ביותר אי פעם למותו של נשיא. ועדת חקירה שהוקמה לחקירת הרצח, בהשתתפות שופט בית המשפט העליון ארל וורן, מצאה כי הרצח בוצע על ידי מתנקש יחיד – לי הארווי אוסוואלד, אשר פעל לבדו.

ראוי לציין, כי כמו כל רצח פוליטי, ובמיוחד של נשיא ארצות הברית, מסקנות אלו אינן מקובלות על רבים אשר סבורים כי קנדי נרצח כתוצאה מקשר, וכי היה יותר ממתנקש אחד. מאמיני תיאוריות הקונספירציה מאמינים כי האחריות לרצח מוטלת על רבים ובהם סוכנויות הביון האמריקניות, הממסד הצבאי תעשייתי, המאפיה, וגורמים מחוץ לאמריקה כרוסים או כפידל קסטרו. אוסוולד הכחיש את ההתנקשות אולם נרצח בידי ג'ק רובי ב-24 בנובמבר טרם עדותו.

לאחר ההתנקשות בנשיא קנדי, הושבע סגנו לינדון ג'ונסון לנשיאות במקומו, רק שעתיים ושמונה דקות לאחר שנורה קנדי. הטקס נערך במטוס הנשיאותי אייר פורס 1 בשדה תעופה בדאלאס.

יש מבין ההיסטוריונים ומדעני המדינה אשר מדרגים את קנדי כנשיא טוב. ראשית כהונתו כללה טעויות כפלישה למפרץ החזירים וכישלונו בוועידת וינה, אולם שנתו האחרונה בתפקיד הייתה מלאה בהצלחות. הוא ניהל בהצלחה את משבר הטילים בקובה, נמנע ממלחמה גרעינית והוריד את המתיחות מול הסובייטים. בנוסף קידם את השוויון בפני החוק ותמך בסיום ההפרדה הגזעית בדרום שכה היה חשוב.

אך למעשה, רוב הצעותיו של קנדי התגשמו דווקא במהלך כהונתו של ג'ונסון, וזאת משום שמותו הטראגי הוביל לתמיכה רחבה בהן. עד היום מוצג קנדי כדמות חשובה מחד, ואהודה מאידך בהיסטוריה האמריקאית, יש שיגידו כמעט כמו לינקולן ורוזוולט.