"חבל, חבל שלא היית היום בבוקר אצל אבא!"
ימי ה'שבעה' על הרבנית אלישיב, אשת חבר למרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, הסתיימו באותו בוקר, הרבנית אויערבך, אשת הגאון רבי עזריאל אויערבך שליט"א, שבה מה'שבעה' על אמה ואמרה לבעלה שליט"א: "חבל, חבל שלא היית היום בבוקר אצל אבא".
"חבל?!" תהה רבי עזריאל, "מה כבר יכול להיות בבוקר שקמים מ'שבעה'".
לא לחינם תהה רבי עזריאל מה כבר יכול להתחדש אצל חותנו הגאון רבי יוסף שלום אלישיב (כח בתמוז יום פטירתו). במשך כל ימי ה'שבעה' כמעט ולא דיבר הגרי"ש מילה מיותרת. לגדולי התורה ולבני המשפחה שהגיעו לנחם ענה ממש בקצרה, לא יותר מההכרח; כל יתר הזמן – כשמונה עשרה(!) שעות ביממה – היו לפניו טור ושו"ע הלכות אבלות, מסכת מועד קטן שבה נזכרים דיני אבלות, והוא פשוט ישב ולמד ללא הרף.
הגיע היום האחרון ל'שבעה', בו קמים לאחר שחרית מן האבלות.
הרבנית אויערבך, בתו של הגרי"ש אלישיב, סיפרה לבעלה שאביה רץ ממקומו אל הגמרא, תפס אותה בחוזקה ונצמד אליה. הרבנית הדגימה בלשונה כיצד הסתער הגרי"ש אלישיב על הגמרא: כמו תינוק רעב שהגישו לו סוף סוף את בקבוק הדייסה שלו והוא מסתער עליו בתשוקה ונצמד אליו. אין אפשרות לנתק אותו מן הבקבוק עד שהוא מסיים לאכול.
"חבל", הסבירה הרבנית אויערבך לבעלה, "חבל שלא היית היום בבוקר אצל אבא!" את המראה הזה לא ניתן לראות בשום מקום אחר.
בדרך כלל, מדי יום לפני הצהריים כאשר ישב הגרי"ש לסדר לימודו הקבוע, הייתה בתו הרבנית אויערבך מגישה לפניו כוס תה.
כאשר ביקשה הרבנית ביום שהסתיימו ימי ה'שבעה' להגיש לאביה השקדן כוס תה ללימוד, דחה הגרי"ש בתנועת יד את הכוס והכריז בפסקנות: "היום אין תה!"
כמובן שמיד בתום המשפט הקצר צלל הרב אלישיב אל תוך לימודו ובמשך חמש שעות תמימות למד בקול רם ובנעימה. בזמן שהוא היה שקוע בגמרא – לא ניתן היה להפריע ללימודו בשום צורה בעולם.
חיכתה הרבנית אויערבך שיסתיים הלימוד של אביה. בתום סדר הלימוד ניגשה וביקשה להבין: "אבא, למה לא הסכמת היום שאגיש כוס תה?"
רבי יוסף שלום לא השיב במילים. הוא רק הצביע על הגמרא שלפניו. מבטו דיבר ללא מילים: חסרו לי שבעה ימים של לימוד! אני מוכרח להשלים אותם. היום לא שותים תה לפני הלימוד!
"אבל אבא", התעצמה פליאתה של בתו הרבנית, "במשך שבעה ימים ישבת ולמדת כשמונה עשרה שעות ביממה. איך ייתכן להגיד שחסרים לך ימים של לימוד? הרי ישבת ולמדת ללא הפסקה?!"
"אין אדם לומד", השיב גדול הפוסקים בקצרה, "אלא במקום שלבו חפץ".
לאמור: נכון שישבתי ולמדתי, אבל הרי הוכרחתי להפסיק את הלימוד הקבוע בשל ימי האבלות. אז ללמוד שמונה עשרה שעות ביממה למדתי. אבל אין זה הלימוד הקבוע בחשקת הלב, בנעימה הקבועה, במשיכה העצומה שיש ללימוד הקבוע לפי הסדר.
כשמתרפקים על הגמרא ונדבקים אליה בחיות ובחשק כתינוק הנצמד לבקבוק הדייסה שלו לאחר שעות רעבון ובכי, זהו הדבר הכי פשוט בעולם: היום, אין תה!
