לא הופתעתי בתחילת השבוע כשפורסם סקר, לפיו אילו הבחירות היו נערכות היום היה גנץ צונח למספר חד-ספרתי של מנדטים ל'כחול לבן', וכנראה שגם לא אף אחד אחר.
לאחרונה כך נראה, מפסידה המפלגה את המודעות עצמית שלה. לאף אחד אין מושג לאן היא מתקדמת ובאיזו משבצת היא מבקשת למצב את עצמה. שכן כאשר מצד אחד הליכוד כמפלגה ימנית דוחפת לריסון בג"צ, ומנגד יש עתיד שדוחפת לחיזוק מעמדו, באיזו משבצת בדיוק נותר ל'כחול לבן' להתגדר?
ההחלטה שהתקבלה ב'כחול לבן' בעקבות הערכת מצב שהתקיימה והובילה למסקנה עגומה זו, היא שאולי באמת הגיע הזמן לסור לדרך המלחמה.
אם כחול לבן לא תתעשת עד מהרה ותחליף אסטרטגיה, הסיכוי ההגיוני ביותר הוא שאמנם בני גנץ בסוף אכן ייכנס לנעליו של רה"מ, אך יהיה זה כשמצבו בסקרים נמצא על מספר חד ספרתי – מצב בעייתי לכל הדעות.
הדילמה של כחול לבן הייתה לאיזה כיוון לכוון את המתקפות התקשורתיות, הכה נחוצות לה בימים אלו, כדי להחזיק את הראש מעל המים הפוליטיים הסוערים: האם לכוון את התחמושת מול יש עתיד "שותפתה" לשעבר, שכחול לבן נמנעה עד כה מלתקןף אותה עקב תחושת הבוגדנות מולה. או שמא להתכוונן דווקא מול הליכוד, "שותפתה" העכשווית. מצב כזה יכול להביא לגסיסה של ההסכם הקואליציוני הרעוע גם ככה.
עם זאת, ההחלטה שהתקבלה מצד ראשי כחול לבן לתקוף את שני הצדדים – יש עתיד והליכוד, עדיין אינה מובנת. לכאורה, היא שוב מטשטשת את המודעות העצמית שלה כמפלגה המתיימרת לשוות לעצמה זהות. אלא שבינתיים, חילופי המהלומות הוגדרו "כמרענן הרשמי של הקיץ הקורוני", שלווה באכילת פופקורן מוגברת אצל הכתבים הפוליטיים – קרב הציוצים בטוויטר בין כחול לבן ליש עתיד העלה חיוך על שפתי כולם.
כאשר סוף סוף השיבה 'כחול לבן' מלחמה שערה ותקפה את יאיר לפיד בגין אי שירותו הצבאי הבכיר, מיד לאחמ"כ מול הליכוד על רקע ההתקפות נגד היועמ"ש (יצא בטיימינג טוב לליכוד ביום הקדוש של תאריך היעד לתחילת החלת הריבונות, וע"כ בהמשך) שהתחיל בניסנקורן&נתניהו ג'וניור, שהעז לתקוף אותו בדרגת תקיפה 10 בסולם נתניהו, וכן הלאה, לכל אורך יום שלישי בין בכירי כחול לבן שיצאו נגד נתניהו ישירות, והמשיך לתוך יום רביעי במהלומות בין שר החוץ אשכנזי לשרת החוץ החלופית מירי רגב, שהכניסה את הפיל אל החדר בפרשת הרפז, וזאת אחרי שאשכנזי טען בגל"צ ש"פרשת הצוללות חמורה. אם יש צורך בחקירה נוספת, אני סומך על המשטרה שתפתח בחקירה".
השאלה הקריטית היא כרגע, כיצד תמתג הטרללת האחרונה את כחול לבן מבחינה פוליטית – האם כחול לבן תמותג כמפלגת סכסוכים, לצד שאלת השאלות, האם לא היה עדיף להתמקד במפלגה אחת ולתת עדיפות ללפיד, או שעדיין חוששים בכחול לבן מהשתלטן לפיד, שכן בסוף בסוף, ע"י כך הם יכולים לקבל קונטרה מהצד השני, וע"ז נאמר: יבואו הסקרים ויכריעו.
החלת הריבונות
יום הכיפור של יו"ש חלף לו השבוע, ובינתיים, ביום המיוחל לא קרה שום דבר. האם מדובר בדחייה טכנית לזמן קצר ומוגבל, או כמו שכבר נאמר מה שנדחה נדחה?
השבוע הפוליטי החל כזכור בוויכוח סוער, כשגנץ אמר במהלך ישיבת סיעה ביום שני שה-1 ביולי אינו תאריך קדוש, כאשר נתניהו מיהר להגיב בישיבת סיעת הליכוד, כי עניין הריבונות אינו קשור לגנץ.
אבל האם גנץ לא צדק? אכן עברנו את ה-1 ביולי ושום דבר לא קרה, וזה מגיע אחרי כמעט שנה של פטפוטים בעלמא והבטחות בחירות לגבי החלת הריבונות.
זה הזמן לומר שהגיע עת הקץ, כשהסקרים בארה"ב אינם מסבירים פנים לדונלד טראמפ, כאשר במקביל מופצות שמועות, שכנראה באות מיריביו המובהקים, ונועדו להחלישו מורלית ולקבע בתודעה שהנשיא המכהן מתכנן בכלל לפרוש מהמירוץ, רק מזה נתניהו אמור להכנס ללחץ. לו ג'ו ביידן ינצח, החלת הריבונות תתקיים באותה מידה כמו שישראל תפציץ את הגרעין באיראן.
אז האם אנחנו לא מפספסים את ההזדמנות? הרי רק על האירוע הזה התבסס נתניהו בכל מערכת הבחירות – עוד מהציוץ של יועצו של נתניהו שביום ראשון תהיה החלת הריבונות. נכון שהציוץ אמנם נמחק מיד, אבל מה עם הרווח לימין כשהדבר המרכזי שהובטח להם מתמסמס בידיים.
יתכן שדווקא הביקורת של מועצת יש"ע, שנועדה להפעיל לחץ רגשי על ראש הממשלה נתניהו, כמו גם מחאתם המתוקשרת נגד תכנית הסיפוח, הביאו את הציבור לתחושה של סלידה מהנושא, כאשר חלק לא מבוטל ממנ נקעה נפשו מהשיח והעיסוק בנושא, כמי שאומר: די, נמאס. שחררו אותנו מזה, מוטב שהמצב יישאר כפי שהיה עד עכשיו.
לצד זאת, אין ספק כי ראש הממשלה לוקח בחשבון את התרחיש הבא, במידה ויו"ש אכן לא תסופח בזמן הקרוב. או אז, בכחול לבן יוכלו לצאת בריקודים על אף עידן הקורונה. כך למשל, דווח בשבוע האחרון בכלי התקשורת השונים, כי שר החוץ גבי אשכנזי מנסה לסנדל את הריבונות בכל דרך אפשרית. על פי אותם דיווחים, דורשת ארה"ב שישראל תכיר בחלקים משטחי C ככאלו השייכים לרש"פ.
האם בשל אילוצים פוליטיים התדרדרנו עד כדי שיקויים הפסוק "מהרסייך ומחרבייך ממך ייצאו", כאשר ידידנו הדגול מבקש להעניק לנו מתנה, והנה זה בא חתנו היהודי ומנסה לנטרל את זה?.
אם אכן מדינת ישראל תפספס פה את ההזדמנות של הריבונות, תמיד תישאר לנו צריבה בלב, ונישאר לתמיד עם השאלה, "למה?".
