המשבר בין השגרירויות המערביות והממשלה הטורקית החל כאשר ב-18 באוקטובר פורסמה הצהרה מאת עשרה שגרירים, שציינה את יום השנה הרביעי לכניסתו לכלא של עוסמאן קוואלה וקראה לשחרורו.
קוואלה הוא איש עסקים ונדבן טורקי אשר ניצל את ההון הגדול שירש לקידום ארגונים ליברליים ועודד בין היתר דיונים בנושאים רגישים בחברה הטורקית, ביניהם סוגיית ההכרה ברצח העם נגד הארמנים ויחס המדינה הטורקית למיעוט הכורדי. עם הזמן, פעילויותיו התנגשו בצורה יותר ויותר חזיתית עם המדיניות המשתנה של הממשלה הטורקית והנשיא, רג'פ טאיפ ארדואן.
ארדואן ותומכיו מכנים את קוואלה "סורוס הטורקי", ולטענתם הוא מנצל את הונו כדי לתמוך בטרור, להחליש את המדינה הטורקית ולערער את יציבותה וריבונותה. ב-2017, המיליארדר הואשם בארגון הפגנות "פארק גזי" ב-2013 – הגדולות ביותר עד היום נגד ארדואן, אשר מוצגות על ידי המשטר כהפרות חוק שהיו מעורבים בהן גורמי טרור. הוא נעצר ומעצרו הוארך עד שזוכה על ידי בית המשפט בפברואר 2020.
לפני שקוואלה שוחרר, הפרקליטות פתחה נגדו תיק נוסף, בטענה שהיה מעורב בניסיון ההפיכה של 2016. כן ערערה הפרקליטות על החלטת בית המשפט בתיק "פארק גזי" והדיונים בנושא חודשו ב-2020. תהליכים אלה והעובדה שקוואלה כלוא כבר יותר מ-4 שנים, הפכו אותו סמל עבור המתנגדים לארדואן, בטורקיה ומחוצה לה, אשר מציגים אותו כנדבן שרק ניסה לקדם ערכים ליברלים בארצו ונפל קורבן לנטייה האוטוריטרית של הממשלה הטורקית בשנים האחרונות.
עמדה זאת קיבלה חיזוק מבית הדין האירופי לזכויות האדם, שקבע שמטרת המעצר של קוואלה היא להשתיק אותו, ואשר פסק ב-2019 שעל טורקיה לשחררו. יצוין שטורקיה כפופה להחלטות בית הדין מתוקף האשרור שלה של האמנה האירופית לזכויות אדם ב-1954.
סערת ההצהרה
שגרירי עשר המדינות – ארצות הברית, צרפת, גרמניה, קנדה, ניו זילנד, דנמרק, הולנד, נורבגיה, שבדיה ופינלנד – שחתמו על ההצהרה, הוזמנו לשיחת נזיפה במשרד החוץ, אך ארדואן לא הסתפק בכך והצהיר ב-23 באוקטובר שהוא הורה לשר החוץ להצהיר על השגרירים כ"אישיות בלתי רצויה" – צעד שהיה מוביל לגירושם מטורקיה.
ב-25 באוקטובר יצאה הודעה בציוץ בטוויטר מטעם שגרירות ארצות הברית באנקרה, ולפיה בנוגע לשאלות שעוררה ההצהרה מ-18 לאוקטובר, ארצות הברית מודיעה שהיא מכבדת את סעיף 41 של אמנת וינה (1961), הנוגע לקבלת החוקים במדינה המארחת את השגריר ואי-התערבות בענייניה הפנימיים של המדינה המארחת. הודעה זו צויצה בהמשך מחדש או בניסוח דומה בחשבונות של השגרירויות האחרות. הצד הטורקי הסתפק בהודעה זו וכך הוסר האיום בהכרזה על השגרירים כאישיות בלתי רצויה.
קשה לא לחבר בין ההחלטה הראשונית של ארדואן נגד השגרירים המערביים לבין מצבו הפוליטי בבית ובחוץ. בזירה הבינלאומית, מצבה של טורקיה עדין. היחסים בין אנקרה לוושינגטון רגישים מאז רכישת מערכת ההגנה האווירית S-400 על ידי טורקיה מרוסיה ב-2017, ועוד יותר מאז בחירת ג'ו ביידן לבית הלבן. גם היחסים בין טורקיה לשכנותיה האירופיות מתוחים.
בהקשר זה, אפשר לראות בהכרזה של ארדואן לגבי גירוש השגרירים דרך להביע את התסכול שלו מול המדינות המערביות ולהגביר את מנופי הלחץ הטורקיים, בעת שאנקרה שואפת לנהל משא ומתן גם עם האיחוד האירופי וגם עם וושינגטון.
במישור הפנים, הנשיא הטורקי נאלץ להתמודד בחודשים האחרונים עם אתגרים רבים. המדיניות הכלכלית שלו, שלפיה חשוב להוריד את הריבית בכל מחיר, מובילה לנפילה מתמשכת בערך הלירה הטורקית, שפוגעת קשות במצב הכלכלי של אזרחי המדינה. מצב זה והתארגנות יעילה של מפלגות האופוזיציה פגעו בפופולריות של ארדואן.
הסקרים מצביעים על ירידה בתמיכה הציבורית בו כבר כמה חודשים ומסמנים שקיימת אפשרות שלא ינצח בבחירות הבאות לנשיאות, האמורות להתקיים ב-2023. על כן, האיום החריף שלו נגד השגרירים המערביים נתפס כדרך להסיט את תשומת הלב של דעת הקהל הטורקית מהחלטת נגיד הבנק הטורקי להוריד את הריבית שהחמירה את מצב הלירה, על ידי הניסיון לעורר את הרגש הלאומי.
את ההחלטה שלא לגרש את השגרירים ניתן לפרש בדרכים שונות. במערב וגם באופוזיציה הטורקית, רואים באופן שבו נפתר המשבר נסיגה לאחור של ארדואן, אשר חשש מלנקוט מהלך דיפלומטי קיצוני נגד מדינות חשובות לטורקיה מבחינות כלכלית ומדינית כאחת.
תומכי נרטיב זה מזכירים את הירידה החדה בערך הלירה הטורקית שנגרמה על ידי המשבר הדיפלומטי ונבלמה אחרי סיומו, ורומזים שבמערכת קבלת ההחלטות הטורקית קיים גורם אחר בקרב אנשי משרד החוץ הטורקי ואולי היה זה אף שר החוץ עצמו, שריסן את ארדואן.
עם זאת, הנשיא הטורקי, שאמר ש"הוא בהתקפה" וש"אין צעד אחורה בספר המהלכים שלו", וכן ממשלתו, טוענים כי השגרירים הם שנסוגו. ההנהגה הטורקית מציגה את הודעת השגרירויות בהקשר לאמנת וינה כהכרה בטעות שלהן וטוענת שהיא הגנה על הכבוד והריבונות הטורקיים.
שר החוץ הטורקי טען כלפי השגרירים שחלק מהם לקחו את ההכרזה הראשונה של ארדואן כל כך ברצינות עד כי "התחילו לארוז", וציין שהם "למדו לקח" מהתקרית.
למרות סיום המשבר, שגרירי המדינות לא הוזמנו לקבלת הפנים של הנשיא לרגל יום הרפובליקה, שחל ב-29 באוקטובר. מצד שני, שר החוץ הטורקי חזר ואמר בתקשורת המקומית שההצהרה של השגרירים המערביים לא הייתה יוזמה של ממשלה או מנהיג, ובמיוחד לא של הנשיא האמריקאי ג'ו ביידן, אלא של "קבוצה של דיפלומטים צעירים" שהתניעו את המהלך.
מטרתן של התבטאויות אלה הייתה גם להנמיך את גובה הלהבות מול ממשלות ומנהיגים מערביים, ובפרט אמריקאים, לאור פגישות שהיו צפויות בשולי ועידת ה- G-20 ובוועידת האקלים בגלזגו. ארדואן, שבסופו של דבר לא נסע לגלזגו, נפגש עם ביידן במהלך וועידת ה-G-20 ב-31 באוקטובר ובפגישה הועלו מספר סוגיות רגישות בין שתי המדינות, אך בסיום הפגישה לא הודיעו על התקדמות משמעותית לקראת פתרונן.
הרצון של המדינות המערביות להגיע לפתרון מהיר של משבר השגרירים נבע בעיקר מכך שמבחינתן קיים קושי להגיע לעימות חזיתי עם טורקיה עקב היותה חברת נאט"ו ושותפת סחר חשובה של חלקן.
מעבר לכך, מבחינת האיחוד האירופי, סוגיית ארבעה מיליון פליטים (רובם מסוריה) הנמצאים בטורקיה מהווה גורם מרתיע מפני התנגשות עם אנקרה. זאת, מכיוון שקיים חשש שבדומה למה שהתרחש ב-2015, אז הגיעו כמיליון פליטים סורים לשטחי האיחוד האירופי ובפרט לגרמניה, טורקיה לא תעצור את מעברם הלאה של הפליטים משטחה לכיוון אירופה. ביוני 2021, הצהירה נשיאת הנציבות האירופית, אורסולה פון דר ליין, על כוונה להעביר לאנקרה עד 2024 כשלושה מיליארד אירו לצורך טיפול בפליטים, זאת בנוסף לשישה מיליארד האירו שכבר הועברו מאז 2016.
העובדה שאיטליה, ספרד ובריטניה לא הצטרפו להצהרה בעניין קוואלה מצביעה על כי אין תמימות דעות מוחלטת במערב, בנאט"ו ואפילו בשורות האיחוד האירופי בקשר להתנהגות מול טורקיה, ושקיימות מדינות מערביות אשר, מסיבות שונות, שואפות לפתח עם אנקרה קשרים מתוחים פחות.
—
ד"ר גליה לינדנשטראוס היא עמיתת מחקר בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי ומתמחה במדיניות החוץ העכשווית של טורקיה. רמי דניאל הוא חוקר (מלגאי ניובאואר) במכון למחקרי ביטחון לאומי ודוקטורנט במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. המאמר פורסם לראשונה בכתב העת של המכון למחקרי ביטחון לאומי
